צילום: תמר גת

נאוה דקל

 

"תמיד ידעתי שאהיה מורה ואני עדיין רוצה להיות מורה. זה המקצוע הכי יפה וברור לי  שכשימאס לי לנהל אחזור להיות מורה", במלים אלו פותחת אביטל בנשלום, בוגרת מכון כרם וכיום מנהלת בית-הספר הדו-לשוני דגניה, בבאר שבע, את השיחה שלנו.  "למדתי אמנות בבצלאל ואהבתי את הלימודים אבל היה לי ברור שאני רוצה חינוך. ככה הגעתי לכרם – פינה מקסימה בלב העיר. לא חשבתי ללמוד חינוך בשום מקום אחר – אהבתי את החברה, את האיכות של התלמידים ושל המורים, את צורת ההוראה האישית. היינו קבוצה מגוונת של דתיים וחילונים שהגיעו ממקומות ומתחומים שונים, וההרגשה הייתה שכולם נמצאים שם מהסיבות הנכונות. הרי הדבר הכי טוב שאפשר לקבל משיעורי הוראה זה החיזוק של הלהט, ההבנה למה את כאן ושחינוך זה שליחות. אהבתי בכרם את מגוון הקורסים, לימודי אמנות, תולדות המחול, ספרות. גם האהבה שלי לשפה הגיעה משם. כשבן זוגי ואני נסענו בקיץ לשבועיים בחרנו לקחת אתנו את הספר 'סיפור פשוט' של עגנון, והקריאה בו החזירה אותי לשיעורי הספרות עם בלהה בן אליהו.

אחרי כמה שנים בארה"ב שבהן עשיתי תואר שני באמנות עברתי לגור בשדה בוקר והתחלתי ללמד במדרשת בן גוריון. השתלבתי שם כמחנכת ולימדתי הכל, חוץ ממתימטיקה. אחרי חמש שנים יצאתי לקורס ניהול באבני ראשה מפני שרציתי להשפיע על המערכת. האמת שאין תחליף בעיני ליכולת לגעת בילדים שיש למחנכת, אבל גם ניהול הוא אתגר שאני אוהבת.

תחילת הקריירה שלך בניהול הייתה מלווה בסערה בשל טענות על עצומה שחתמת עליה. ניהלת את בית-הספר לאמנויות באשקלון ופרשת אחרי שנתיים לא פשוטות, ובכל זאת החלטת להמשיך לניהול בבית-הספר דגניה.

"השנתיים באמנויות אשקלון היו חוויה מאד מעצבת עבורי. החיבור לבית-הספר ולקהילה לא היה פשוט והתחדד לי אז שמבחינה אידאולוגית אני במיעוט; זו הייתה תחושה מפחידה. יחד עם זאת, למרות הקושי והאינטנסיביות היה לי ברור שאני רוצה לנהל. רציתי את האתגר האינטלקטואלי והאנושי שיש בתפקיד הזה. ידעתי גם שאני רוצה לבחור בפינצטה את המקום הבא שאנהל ושאני רוצה להשקיע במקום שחשוב ומתאים לי. השילוב שיש בבית-הספר הדו-לשוני בין חינוך לאידאולוגיה הוא זה שהביא אותי לכאן. אלו שני הדברים שהכי חשובים לי.

השנה הראשונה הייתה שנה של למידה כדי להכיר את המקום. כעת, בשנה השנייה שלי כאן, אני יודעת יותר טוב מה אני רוצה להשיג – שבית-הספר יהפוך  למסגרת שוויונית ליהודים ולערבים; שהוא יהיה שוויוני בשפות, בחשיפה התרבותית והלאומית, שהתלמידים ישלטו בשפות ויכירו את התרבויות באופן שווה. יש לנו עוד הרבה מה לעשות כדי לממש את המטרה הזו. אנחנו, המורות ואני, בונות את תכנית הלימודים בהתאם למטרות שלנו ומתמודדות עם שאלות כמו איך מייצרים מרחב חינוכי שוויוני ואיך ומתי צריך לתווך את הפער בין בית-הספר לבין העולם החיצוני. הפער הזה הרי מאד נוכח וברור לנו המבוגרים, אבל הוא הרבה פחות ברור לתלמידים שלנו. זה היופי בבית-ספר דו-לשוני – שלתלמידים טבעי לשמוע את שתי השפות וטבעי שמורה לובשת כיסוי ראש או חיג'אב. אבל ברור שצריך גם לתווך ולעמוד על הקונפליקטים והדילמות. הבנה של הקונפליקט, הכרת הזהות והדילמות מחזקים את הילדים. המטרה שלנו היא שבוגרת בית-הספר תהיה נערה שמכירה את עצמה, יכולה לעמוד על מרכיבי הזהות שלה, מכירה ומכבדת את הזהות האחרת וגם יכולה לפעול למען הערכים שחשובים לה. המקום האקטיביסטי בעיני משמעותי מאד והוא מרכזי בבית-הספר.

לדוגמא, תלמידי כיתה ד' שלנו ביקרו במוזיאון לתרבות האסלאם בעיר הנמצא במבנה של המסגד הגדול. הם הורידו בטבעיות את הנעליים בכניסה אבל המדריכה סירבה בתחילה שיכנסו יחפים למוזיאון. בסופו של דבר מנהל המוזיאון גילה הבנה והסכים לאפשר להם להיכנס יחפים. לקחנו את האירוע הזה למקום האקטיביסטי ואחרי הביקור הילדים כתבו מכתבים לעירייה ושאלו למה אין בבאר שבע מסגד. לצערי הם עדיין לא קיבלו תשובה אבל בעיני זו דוגמא לעשייה שמגבירה את תחושת המסוגלות שלהם ואת האקטיביזם שלהם. חשוב לנו שהם יהיו אנשים שיכולים גם לזהות עוולות בחברה וגם לפעול".

את מדברת על חינוך פוליטי כאשר יש קולות חזקים נגד הכנסת הפוליטיקה לכיתה.

"אני שלמה לגמרי עם החינוך הפוליטי שנעשה כאן. החיבור בין חינוך לפוליטיקה מאפשר לילדים להביע את עמדתם ולהרגיש תחושה של עשייה. הרי מה תפקידו של בית-הספר בעולם שבו יש תחזיות קודרות על עתידו? חשוב לתת לילדים הזדמנות להשפיע ולהרגיש שהם אחראים ויכולים לשנות. יחד עם זאת יש לנו קוים אדומים – אנחנו לא מספרות לתלמידים לאיזו מפלגה נצביע ואין לנו אמירה פוליטית-מפלגתית. אני רוצה שכל מי שלומד כאן ירגיש בנוח ושתהיה פתיחות אמיתית. את יכולה למצוא בקרב משפחות התלמידים מגוון של עמדות; יש בבית-הספר דתיים וחילונים ויש מקום לכל הדעות".

איך המטרות האלו משתלבות עם הפדגוגיה שאתן מיישמות בבית-הספר?

"יש כאן שפה פדגוגית ברורה ששמה את הילד במרכז והלמידה היא פעילה ומיזמית בהרבה תחומים. למידה כזו מביאה את התלמידים להבנה והפנמה טובה של הידע וגם משמעותית כדי להגיע למקום האקטיביסטי. חשוב לי שנגיע להישגים טובים ושאפשר יהיה להגיע אליהם גם בלי שינון וציונים ושיעורי בית שאין להם ערך. אני אוהבת את השם 'למידה מיזמית' – האתגר שלנו הוא לתת לילדים ליזום ולחקור מבלי לזנוח את המקום של הידע. השלב הכי מרגש גם לתלמידים וגם למורה הוא כשהילדים בוחרים מיזם ואז עולה השאלה מה הם צריכים לדעת כדי לממש את הרעיון. הלמידה הזו דורשת יותר עבודה מהצוות והרבה משאבים מבית-הספר. זה קושי שמתווסף להוראה המשותפת של מורה ערבייה ויהודייה; לא קל ללמד ביחד ולחלק אחריות – זה דורש תיאום ותכנון משותפים, אבל בלי זה לא נוכל לייצר כאן סביבה חברתית שוויונית.

האתגר הבא שאנחנו מנסים להשיג הוא הקמה של מסגרת המשך לתיכון. אני מקווה שנגיע לזה כי לי חשוב להמשיך לעבוד במערכת החינוך הציבורית. חשוב לי להיות אני, וכאן אני מרגישה שזה המקום שלי ושיש לי יכולת להשפיע על השיח גם בתוך בית-הספר וגם מחוץ לו".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.