חינוך לזכויות אדם הוא משימה מורכבת, ויש שיוסיפו את התואר "רגישה". נדמה שזה נתפס כמעט כאקסיומה – אך מדוע? האם חינוך לערכים לאומיים ויהודיים אינו מורכב? האם לימודי היסטוריה כללית, על הדם, האש ותמרות העשן שבהם, אינם רגישים? האם השאלה הביולוגית "מהו אדם" אינה מסעירה את רגשותינו? מה מיוחד דווקא בחינוך לזכויות אדם? – ממפגשים עם מורים ותלמידים צפה תשובה אחת אפשרית: הנקודה החוזרת בה התלמידים מביעים קושי היא כאשר לימוד הנושא מגיע להקשר העקרוני, לעומת ההקשר המשפטי והמנהלי שנתפס דווקא כפחות מאתגר.
למרות הדימוי שניתן לו לפעמים, ושגם בו נעשה שימוש פוליטי צר, משמעות הקידום של זכויות אדם איננה אגוצנטרית – כלומר הקידום של "זכותי", אלא דווקא החובה להגן על זכויות האדם כזכויות יסוד אוניברסליות – כלומר הקידום של "זכותנו" ולעתים קרובות של "זכותם" או "זכותן". הצוו הקטגורי של קאנט אומר לנו: "פעל רק לפי אותו כלל פעולה שתהיה מסוגל, באותו זמן, גם לרצות שיהיה חוק כללי";[1]
והמובן הוא למעשה "פעל רק לפי אותו כלל פעולה שתהיה מסוגל, באותו זמן, גם לרצות שיחול עליך".
הכלל הבסיסי הזה תובע מאיתנו להעניק למי שאינו אנחנו, למי שאינו דומה לנו ולעתים אף מאיים עלינו במעשיו או בעצם נוכחותו, את אותו יחס שאנו רוצים עבור עצמנו, מתוך הבנה שקעקוע היחס הזה בהקשר כלשהו מוציא אותו מכלל המובן מאליו והניתן תמיד. עלינו לשאול את עצמנו מהו המנגנון החברתי והמדינתי הדרוש לנו כדי להבטיח שנקבל את היחס הזה כשנזדקק לו. לפיכך עלינו למנוע הפרה שלו גם כשהיא כביכול אינה נוגעת לנו, וגם כאשר נגרם לנו סיפוק רגעי בעקבות ההרחקה וההחרגה של אותו זר ומאיים – בן הדת האחרת, הלאום האחר, התרבות האחרת, גוון העור האחר, בין אם הוא שָׁלֵוו, יריב או אויב. במילים אחרות, נדרש מאיתנו להתגבר על הייצר, הרגש והדחף הטבעי ולהפעיל את החשיבה הרציונלית. נדרש מאיתנו לדחות את הסיפוק המיידי לאור התועלת לטווח ארוך, ולבחור בדרך שכביכול אינה משרתת אותנו אלא "אותם". וזה קשה.
כאן נכנס הקולנוע ככלי מתאים להתמודדות עם המשימה המורכבת, הרגישה והמאתגרת של חינוך לזכויות אדם, בנועו במרחב שבין הרגש לרציונל. מחד גיסא, לקולנוע ערך בידורי וערך רגשי. הוא מוכר וזמין עבורנו, חוויתי ומהנה, "מופע" מרכזי בתרבות ובשפה שלנו (במובן הרחב של המילה). נוסף לכך, במהלך הצפייה אנו נעתקים ממקומנו ומהוויתנו ועוברים מסע נפשי לתוככי החוויה של דמות אחרת, נכנסים לנעליה ורואים את הדברים מנקודת מבטה, וכך נוצרת הזדהות עמוקה. מאידך גיסא, לקולנוע ערך לימודי וערך אינטלקטואלי ואידיאולוגי. הוא פותח עבורנו צוהר למקומות ולתקופות שאינם נגישים עבורנו, מקרב אותנו אליהם ומאפשר לנו לחוות אותם כביכול "מבפנים". ולבסוף, המבע הקולנועי הוא אמנות החיבור שבין הגלוי לסמוי, או ליתר דיוק, אמנות הבעת הסמוי באמצעות הגלוי. הוא כולו דימויים, תמונות שמאחוריהן ובמעמקיהן טמונים רעיונות אחרים, סמויים ולא מיידיים. כך הוא מאפשר לנו, כמורים ומחנכים, לתרגל עם התלמידים שלנו תהליך פרשני של זיהוי ופענוח משמעויות הצפונות מתחת לפני השטח – מרכיב חשוב ומרכזי בכל תהליך לימודי וחינוכי, ובאופן ספציפי בפיתוח מיומנות הזיהוי של מקום זכויות האדם במרחב שסביבנו.
הוראה באמצעות קולנוע היא הוראה שמתבססת על טקסט. מכך משתמע רצף בחירות שאינן מובנות מאליהן: ראשית אני בוחרת לעגן את ההוראה שלי בטקסט כלשהו; בחירתי הבאה היא בטקסט אמנותי, בהבחנה למשל מטקסט מדעי או דידקטי; בשלב הבא אני בוחרת שהטקסט האמנותי יהיה קולנועי; לבסוף אני בוחרת בטקסט קולנועי מסוים, בסרט כזה או אחר. לפיכך, השאלות הבאות שיהיה עלינו לשאול נוגעות למאפיינים המיוחדים של הטקסט האמנותי-קולנועי ולשיקולים הנוגעים לבחירתו של סרט כלשהו ככלי לימודי וחינוכי. במדורים הבאים נתמקד בפעילויות ספציפיות הנוגעות לסוגיות ו/או לסרטים מסוימים, ונספר על החוויה הלימודית המתרחשת בשטח.
[1] בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים – מבוא לפילוסופיה המערבית, ספרי עליית הגג – ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 1997 (1987), עמ' 239 (ציטוט מפי ג'פרי וורנוק).