רגע לפני שהן מסיימות את הלימודים לתעודת הוראה במכון כרם לחינוך יהודי הומניסטי, נפגשתי לשיחה עם אורית, טל, ניצה, נעמה, מיכל, שהם ועדנה, המסכמות שנתיים לימודים כסטודנטיות במכון ומסתכלות קדימה, לעתידן כמורות במערכת החינוך.
אורית רוזן- זמרו: "אני יוצאת בהרגשה טובה מאד. זה מקום אינטימי, נעים ומקצועי שרואים בו כל אחד ואחת. יש כאן אמונה בסטודנטים וראיית הטוב. אני מאחלת לנו להיות מורות ומורים שיוכלו לראות את התלמידים שלהם כך. היה לנו מודלינג מאד יפה. המורים כאן מלמדים את מה שהם אוהבים וזה בא לידי ביטוי בשיעורים. בעיני גם זה מודל שכדאי לשחזר".
טל שריאל: "בנוסף לאינטימיות ולהרגשת הבית שיש כאן, יש גם משהו בחומר האנושי של המורים והסטודנטים שהוא ייחודי ומגוון ואני חושבת שזה מאפשר למידה יותר משמעותית. שיעורי ההעשרה שיש כאן הם בעיני מסר מאד משמעותי לנו כמורות ומורים בעתיד, שמשפיע על כך שנרצה להמשיך ללמוד. ביחס לשיעורי החינוך הרגשתי שהם רלבנטיים, שיש בהם מבט ביקורתי שעוזר לנו לפקוח עין על מערכת החינוך. זה הופך את היציאה לדרך כמורה מורכבת יותר. אני מבינה שיש לי מחויבות ואחריות בתור מורה, ואני מקווה שהעין הביקורתית הזו תישאר גם בעתיד. בעיני הדברים המשמעותיים שעולים גם מהמודלינג וגם מהשיעורים כאן הם לא לקבל הכל כמובן מאליו, לראות את הדברים הנסתרים והכי משמעותי – לא לאבד קשר עם התלמידים.
אני הולכת לעשות הפסקה של שנה בגלל נסיעה, ויש לי סימני שאלה לגבי ההמשך. מה שהתחדד לי בכרם זה שרוב הסיכויים שלא אלמד בבית ספר דתי ושעולם החינוך הממלכתי יותר מעניין אותי. אני מרגישה שדווקא כשומרת מצוות בתי הספר הדתיים לא מתאימים לזהות שלי. אני מתלבטת בין חינוך פורמלי לחינוך שמשלב דתיים וחילונים מכל הזרמים. האמת שאני רוצה ללמד יהדות. יש לי כמובן הרבה חששות מלהיות מורה שעומדת מול כיתה ומעבירה מסרים וממש מלמדת, אבל בטוחה שהחומר הלימודי הוא לא העיקר. זה אומר שאני אצטרך למצוא מקום ייחודי שנותן הרבה מקום לקשר ומאפשר למידה לא קונבנציונאלית".
ניצה פרבארי: "המקום הזה מטעין אותי בהשראה. יוצרים כאן מורות ומורים שונים מהתפיסה הרווחת במערכת החינוך. ההוראה כאן היא שאיפה ולא עוד מקצוע. החינוך נתפס כאן כחלק מתפקיד המורה. רואים אותנו כאן, לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב, כך שאי אפשר להתחמק ממטלות כשרואים אותך. בעצם לא רציתי להיות מורה ובאתי לכאן כי חשבתי שתעודת הוראה למי שלמדה ספרות ופילוסופיה לא תזיק. אבל המקום הזה גרם לי להסתכל אחרת על הוראה. עכשיו אני רוצה ללמד ואני הולכת לעבוד בבית ספר מאד אליטיסטי ברעננה, שהוא מקום שמתאים לשיח של כרם".
נעמה דעי: "יש שני דברים שאני מאד מעריכה בכרם: קודם כל ראיית המורים כמכלול ולא רק כמי שמלמדים תחום ידע. עובדים על זה פה מאד קשה וזה ראוי לשבח. המורים כאן באים מהשטח ויודעים לדבר על דברים שקורים בו. הם לא מדברים מהגובה אלא יודעים לפרוט את הדברים ליום-יום בבתי הספר. יחד עם זאת כמי שבאה מהעולם האמיתי, אני מורה כבר חמש שנים, יש פער בין המציאות לבין מה שקורה כאן. הרבה מורים בכרם באים ממסגרות אליטיסטיות – אותי זה דווקא מטעין, אבל קצת מדאיג אותי שעבור מי שמסיימים פה ואין להם ניסיון בהוראה בבית ספר רגיל, המפגש עם המציאות עלול להיות נחיתה קשה.
מדברים על התפיסה שהוראה היא עבודה קלה כי יש למורים הרבה חופשים, אני טוענת שפסק הזמן ביולי אוגוסט נועד כדי להשכיח מהמורים כמה היה להם קשה. מסיימים שבורים ואומרים 'בחיים אני לא אקח יותר חינוך' ופתאום את פוגשת איזו אימא בסופר שאומרת לך 'את הצלת את הילד שלי'. בחופש את מתמלאת כוחות ובתחילת השנה כבר שוכחת את כל ההחלטות שעשית בסוף השנה.
אני הגעתי לכאן אחרי שלימדתי ארבע שנים בלי תעודת הוראה. באתי לכאן כדי להפוך את ההוראה למשהו רשמי, לשים על עצמי את החותמת של מורה. זה היה המקום הטוב לעשות את זה. לי באופן אישי הייתה טראומה קשה מלימודי החינוך בעבר והמקום הזה תיקן לי את החוויה הזו. עבורי הלימודים כאן היו מאד מחוברים לעבודה שלי, הרגשתי שזה מקום שתורם לי, שאני יכולה להביא את כרם לעבודה. נראה לי שככה זה צריך לעבוד – שאנשים יבואו לכאן אחרי שיש להם איזשהו ניסיון בהוראה".
מיכל מוצאפי: "אני מסיימת בתחושות מעורבות. מצד אחד אני מרגישה שקבלתי פה המון. הייתה פה קבוצת תמיכה וזה חשוב. הייתה כאן קרקע פורייה לפתח את המחשבה שלי לגבי הוראה וחינוך. מצד שני, וזה היבט אישי שלי, אני לא התחברתי לתחושת הקהילתיות שיש פה והיה לי קשה עם זה. מה שמשמעותי מבחינתי הוא הבנתי שאני חייבת להיות מורה, שזה נותן לי משמעות. אני מתחילה ללמד בבית-הספר קשת בירושלים. ביחד עם זה שברור לי שאני אלמד יש דברים שמפחידים אותי. הכי מלחיץ בעיני זה ההתמודדות עם המערכת והצורך ללמד לבגרות, להספיק חומר וענייני משמעת. אני גם שואלת את עצמי מה יקרה אם יהיה תלמיד שלא אראה מה קורה אתו. אני מניחה שהניסיון יעזור לי להתמודד וגם אנשים שאוכל להתייעץ אתם".
שהם בן-משה: "אני יוצאת בתחושת סיפוק ומיצוי במובן החיובי. אני זוכרת שקבלתי החלטה לחוות את הרגע ולשם שינוי לא לחכות שמשהו יגמר. זה עבד לי וזה היה טוב. יש משהו חזק ומדהים בחוויית הלמידה כאן ואני נהניתי וקבלתי הרבה כלים. יש בכרם עוד נדבך חיובי – החוויות כמו צהרי חינוך, סיורים וערבי כרם. יחד עם זאת יש עוד נושאים במרכז השיח הישראלי שבעיני היו צריכים לעלות כאן – למשל העניין העדתי, מגוון הזהויות בחברה הישראלית. זה בעיני רלבנטי ביותר להוראה. אלו הדברים שהיו חסרים לי. אני חושבת שדווקא בגלל החוויה הכוללת שיש כאן – של הכלה וקבלה, אפשר לזהות גם את מה שהייתי מצפה שיהיה ולא היה.
באופן אישי אני תכננתי לעשות תעודת הוראה אבל זה תמיד הגיע עם סטיגמה של נחיתות שנוצרה מהיחס של הסביבה. אמירות כמו 'ממש פדיחה להיות מורה' או 'לא היה לך מה לעשות עם הלימודים בביולוגיה?', השאירו אותי חסרת מענה. עכשיו אני יותר שלמה עם הבחירה הזו שאני גאה בה וזה מחלחל החוצה. כשאני מציגה את עצמי אני ישר אומרת 'שלום, אני מורה'. אין לי ספק שהרבה מהשינוי הזה בא מהמפגש עם המורים פה, שהיה עבורי מאד משמעותי. נהייתי יותר לוחמנית כלפי אמירות כמו 'להיות מורה זו עבודה קלה'. אני רואה בזה תדמית מעוותת שקיימת בחברה, וכיום יש לי יותר יכולת להתמודד אתה. אני דווקא מבועתת מהקושי שיש במקצוע הזה, כי הלימודים כאן גם חידדו לי את הקשיים שיש בהוראה".
עדנה הורודניצ'אנו:"אני מסיימת בהרגשה טובה. אין ספק שזה מקום מיוחד ומדהים. הדבר הכי משמעותי הוא שנכנסתי לכאן במחשבה שאני לא רוצה להיות מורה ופשוט מאד רציתי ללמוד, ואני יוצאת בהרגשה ובידיעה שעכשיו אני רוצה להיות מורה. הלימודים כאן פתחו בפני דברים שלא כל כך התעסקתי בהם לפני שבאתי לכרם. עולם הרוח נפתח בפני כאן. מה שהיה חסר לי בלימודים זה ראייה פוליטית והיסטורית רחבה של מערכת החינוך, למידה על התהליכים שמערכת החינוך עברה. אולי המסקנה היא שצריך ליצור איזה איזון בין חברה לרוח, למשל בערבי כרם.
באתי מחינוך לא פורמאלי והיבטים כמו שיח וקשר היו מוכרים לי. כאן דווקא למדתי לתת מקום לעולם התוכן שיכול ללמד אותי הרבה על עצמי. זה משהו שהייתי רוצה להעביר הלאה. בשנה הבאה אני הולכת לנסוע ארבעים דקות מבאר-שבע לתיכון בשער הנגב, כי היה לי חשוב לעבוד במקום שמתאים לגישות החינוכיות שלי. אני מניחה שהלימודים שהיו לי פה בכרם ילוו אותי בהמשך הדרך".