נאוה דקל

"זה יהיה שבר חברתי גדול ממה שאפשר עכשיו לתאר והוא יחדור לנפש הילדים, אבל לחינוך יש סיכוי להיות חלק מרכזי מהדרך לריפוי של הילדים ושל החברה. סיכוי טוב. כולנו רואים כמה שיחת טלפון אחת או שיעור זום מלהיב שיפר פי אלף את היום של הילדים יחסית לשיחה או שיעור ביום בלי קורונה. כולנו זוכרים את אלו שהיו שם בשבילנו כשהיינו למטה. בעיני, אם הייתה שבועה למורה, היא הייתה להיות אנשי חינוך ברגע שהכי צריכים אותנו, בימים של משבר. לאסוף את השברים, להיות אופטימיים ולגדל דור שיש לו תקווה". את המלים המרגשות  כתב אמנון רבינוביץ', לשעבר מנהל חטיבת הביניים של בית-הספר זיו בירושלים, בפוסט שפרסם בפייסבוק בעצם ימי סגר הקורונה.

"כתבתי את הדברים כי הרגשתי שלא מדברים על התפקיד של נשות ואנשי החינוך בימי המשבר ואחריהם ושצריך להסתכל מלמעלה ולשאול את עצמנו את השאלות היסודיות כמו בשביל מה באנו לכאן, מה אנחנו רוצים לתת לתלמידים, מהן התשוקות החינוכיות שלנו וגם מה הילדים צריכים עכשיו. אני חושב שגם לנו, נשות ואנשי חינוך יש מה להגיד על הדברים האלה", אומר רבינוביץ', המוביל כיום תכנית עתודה ניהולית בירושלים ומקים מרכז חדשנות חינוכית בשכונת גוננים בעיר, בשיחה שקיימתי אתו בימים של תחילת החזרה לשיגרת הלימודים. "הציפיה של משרד החינוך מהמורים הייתה שימשיכו ללמד ולא הייתה התייחסות לדברים החשובים יותר בעיני, כמו העולם החברתי של הילדים, מה קרה לילד שכבר שבוע לא השתתף בשיעורי הזום או לילד שחווה את המתח שיש בבית בגלל המצב הכלכלי. הרי המשבר הזה החריף את הפערים בחברה הישראלית ומי שהכי נפגע ממנו אלו השכבות החלשות, וזה מעמיק כמובן גם את הפערים בתוך בית-הספר. הייתי בקשר עם בתי-ספר והבנתי שיש בלבול ופחד של תלמידים ויש החמרה בתופעות כמו התמכרות לסמים ולמשחקי מחשב. הרבה ילדים רצו כבר לחזור לבית-הספר אבל יש תלמידים שהמשבר הזה גרם להם לניתוק חברתי מוחלט ועכשיו קשה להם לחזור לשיגרה.

אחת התובנות החשובות בעיני היא שהלמידה מרחוק פחות טובה מהוראה פנים מול פנים. אמנם קרו דברים מדהימים בזמן הלמידה מרחוק והיא יכולה להיות תומכת למידה, אבל אין תחליף לכוח של מפגש כיתתי מסעיר או לשיחה בארבע עיניים. צריך להגיד את זה במיוחד לכל נביאי הדיגיטציה שכבר ביטלו את הצורך בבתי-ספר; ההזדמנות שהם קיבלו בתקופה הזו הוכיחה שהחזון שלהם נכשל.

עכשיו יש לנו, המחנכים והמחנכות, תפקיד  מאד משמעותי באיסוף של הילדים. זה לא אומר שצריך לשדר סדר, ביטחון וחוזק אלא לתת לילדים את ההרגשה שיש מבוגר שהולך אתם. אני חושב שיש כוח אדיר ליכולת שלנו להשתנות ביחד עם הילדים, להראות להם שגם לנו היה קשה. חשוב שהמורים ידברו על הקושי שהיה להם ושיהיו מוכנים להחשף ולשתף ולומר שגם להם אין תשובות לכל דבר".

אתה חושב שהחינוך והלמידה ישתנו בעקבות המשבר?

"יש שיח על כך שמערכת החינוך תראה אחרת אבל אני רואה כוחות שמזמנים שמרנות פדגוגית ורצון לחזור לאזור הנוחות. ככל הנראה הולכים להיות קיצוצים במערכת החינוך ובדרך כלל הקיצוץ הוא בדברים החדשניים, היפים והמעניינים. אני לא חושב שבמשרד החינוך הבינו את מה שהשטח הרגיש בזמן הסגר – שיש חודש של אוטונומיה שמאפשרת לאנשי ונשות החינוך 'להשתולל' ולהיות יצירתיים. הרי קרו דברים מדהימים בתקופה הזו כמו למשל גננות שהתקשרו לבתים והקריאו לילדים סיפור לפני השינה, מורים שבנו סדנאות בזום ועשו פרויקטים מיוחדים. אבל משרד החינוך הרגיש שכשהוא לא בשליטה הדברים לא עובדים והכוחות השמרניים שבו ירצו להחזיר את המצב לקדמותו. לכן השינוי יכול לבוא רק מהשטח ובשביל שזה יקרה אנחנו צריכים להפעיל את כל הכוח. ברור לי שזה לא יהיה קל אבל צריך להשמיע קול ולהגיד את הדברים בלי פחד. זו יכולה להיות הזדמנות לשינוי מדהים, לשבירה של הרבה מהסדירויות שתאפשר לנו להגשים חלומות".

מה השינויים שהיית רוצה שיקרו בחינוך?

"הדיבור כרגע במערכת הוא על מיומנויות המאה ה-21 שמטרתן להכשיר את התלמידים לעולם העבודה בעידן שלנו. זו מטרה חשובה אבל הדיאלוג צריך להשתנות ולא להתמקד רק בתהליכי למידה. אחד הדברים היפים שקרו בתקופה הזו הוא שמורות ומורים הבינו שללמד, להעביר ידע ולהכין את הילדים לעולם העבודה העתידי הן לא המשימות הכי חשובות של בית-הספר, ושצריך להטות את הכף  לכיוון של מטרות חינוכיות אחרות, כמו לגדל אנשים טובים שרוצים להיות אזרחים מעורבים ומשפיעים, לפתח זהות ערכית וחדוות למידה, ליצור חברה הומניסטית, מוסרית והוגנת יותר. אלו דברים שבית-ספר עושה תמיד אבל כעת יש הזדמנות לחזק את המטרות החינוכיות האנושיות, החברתיות והרגשיות. זה אומר שצריך לזוז מאזור הנוחות ולהבין שכדי לעשות דברים גדולים מותר גם לטעות אבל רק כך אפשר להעז ולשנות את המציאות.

מורות ומורים צריכים להשמיע את הקול שאומר שבאנו לגדל ילדים אכפתיים וסולידריים ומה שאנחנו צריכים זה חופש ומשאבים כדי ליישם את זה. אם יתנו את החופש הזה לשטח נראה שיש סדירויות שנשברות ולא חייבים ללמוד את כל המקצועות כפי שהם נלמדים כיום או שההערכה יכולה להינתן בדרך שונה מכפי שהיא ניתנת כיום; נראה גם שהדיאלוג בין מורה לתלמיד לא יתמקד רק בתהליכי הלמידה אלא  סביב דברים אחרים שקורים לילד וגם אולי הכיתות יראו אחרת. יש דברים שקורים היום בבתי-הספר וחשוב שהם ימשיכו אבל צריך להחליט בצורה ברורה מהן המטרות ולאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת.

לשם כך אנחנו, נשות ואנשי החינוך, צריכים להאבק, להתארגן בקבוצות, להשמיע את הקול שלנו, לדבר בלי פחד, גם בתקשורת, על מה שאנחנו רוצים לעשות. צריכים להשמע יותר קולות של מורות ומורים שאומרים בצורה ברורה  שהגענו לחינוך כדי לגדל ילדים אכפתיים וזו המשימה שאנחנו רוצים להזיז לקראתה את מערכת החינוך. אלו דברים שלא נשמעים הרבה בשיח החינוכי אבל היום רואים שזה בוער בקרב המחנכים והמחנכות. אני מאמין שהשינוי יכול לבוא רק מלמטה. אם נתארגן ונאבק על כך זה גם יגרום לנו, אנשי ונשות החינוך, לשפר את הדימוי הציבורי ואת המעמד שלנו. אני יודע שזה לא יהיה פשוט אבל אנחנו חייבים להפעיל את כל הכוח וגם להתחבר לעוד אנשים שרוצים להביא לשינוי כיוון ומבינים שהמשבר הזה יצר הזדמנות לחולל שינויים של ממש במטרות החינוך ובתהליכי הלמידה".