נאוה דקל

עובדות קידום נוער

"כעובדי קידום נוער, זכינו להסתובב ברחובות לאורך כל תקופת משבר הקורונה, וזה לא מובן מאליו. הנוכחות שלנו הייתה מאד משמעותית עבור הנערים והנערות, שחוו בדידות ונתק מהעולם המוכר להם". חני כהן, עובדת סוציאלית, מנהלת צוות דרום בחטיבה לקידום נוער וצעירים בעיריית ירושלים, מסכמת חודשיים של עבודה בתקופת משבר הקורונה עם נוער בסיכון בשכונות דרום העיר.

חני כהן

כהן מסבירה כי המטרה המרכזית של החטיבה לקידום נוער היא להוביל עשיייה טיפולית–חינוכית בקרב בני נוער וצעירים שנמצאים במצבי סכנה וניתוק. החטיבה מטפלת במגוון הרחב של האוכלוסיות והמגזרים במערב ובמזרח העיר, כאשר העבודה נעשית תוך התייחסות לרקע התרבותי שממנו הם באים ובסביבה הטבעית שלהם – בשכונות, בבתי-הספר, במתנ"סים, במגרשים, בבתים וגם ברשתות החברתיות, במועדונים ובבתי קפה טיפוליים. עובדי החטיבה מלווים את בני הנוער בטיפול פרטני וקבוצתי, מקיימים גם הדרכות הורים  וטיפול משפחתי בנושאים כמו קשיי התקשורת עם ילדיהם המתבגרים, ופועלים בקהילות המגוונות בעיר על רובדיהן  ומאפייניהן  הייחודיים.

"תקופת הקורונה היוותה עבורנו אתגר מיוחד והזדמנות מרתקת", אומרת כהן, "היא אילצה את כולנו לשנות הרגלים  ולהתאים אותם לצרכי האוכלוסייה, במיוחד מבחינת החיבור לעולם שמחוץ לקידום נוער. זכינו לפעול בשיתופי פעולה, שפתאום הפכו לזמינים עבורנו. הרי כשיש משבר זה הכי טבעי להתחבר לאנשים שקרובים אלינו; האתגר בתקופה הזו היה להיות חלק מהקהילה הקרובה והמשמעותית בלי היכולת להיות קרובים אליה פיסית. הייתה פה הזדמנות מעניינת לייצר קירבה בדרכים יצירתיות ולבטא את הקשר הקרוב שלנו עם מטופלינו בחיבוק רגשי עמוק.

אחד הדברים המעניינים מבחינתנו בתקופה הזו היה ההבנה שכולנו באותה הסירה: כמו המטופלים שלנו ומשפחותיהם, גם אנחנו נמצאים בתוך החוויה של הקורונה, ואפילו בתוך הסכנה. אנחנו רוצים לעזור, אבל אם נדביק או נידבק נצא מזיקים. במציאות הזו החשיבה שלנו הייתה איך נשמור עליהם אבל גם על עצמנו. אנחנו יכולים להוות מודל ישיר להתמודדות בריאה, ללמוד יחד כיצד לשמור עלינו ועל יקירנו ובכך לבטא סולידריות  ואחריות חברתית וקהילתית.

עם פרוץ המחלה והכניסה לעבודת חירום בשבועות הראשונים, עבדנו בצוות מצומצם וניסינו להגיע לשטח ולהבין מה קורה ואיך אנחנו יכולים להוות כתובת משמעותית ולסייע לאוכלוסייה ולקהילה להתמודד עם השפעת המשבר על חייהם בימים של סגר ובידוד.  עשינו עבודה משותפת עם הקהילה בחלוקת מזון וביוזמות  חדשות כמו דרישות שלום מתוקות לנערים ולנערות שלנו, בנית מערך התנדבויות של בני הנוער למען הקהילה, בניית מודל לפעילויות נוער בזמן הבידוד ועוד. היו לנו המון שיחות אתם ועם המשפחות שלהם, גם בחוץ וגם בשיחות בזום ובטלפון. היה מאוד ברור לנו כי עלינו לשמור על הקשרים שלנו עם בני הנוער בטיפולינו, לשמור על רמת השגרות בתהליכי העבודה עימם לצד התאמת המענים לצרכיהם המשתנים ולמצבם הרגשי והתפקודי בימים של קורונה".

איך הגיבה האוכלוסיה שלכם למשבר ולסגר?

"בהתחלה, בשבועיים הראשונים, מרבית האוכלוסייה  הסתגרו בבתים והיה שקט מעיק ברחובות. בתקופה הזו המשפחות גילו את היכולת שלהן לתפקד כמשפחה גרעינית, כך שגם במשפחות המאופיינות כרב בעיתיות  זה התחיל באופטימיות ובתחושה של סולידריות. היה ניסיון לנצל את הזמן הזה כדי לחזק את הקשרים במשפחה. בשכונות הייתה תחושה של ערבות הדדית והיה סוג של אופטימיות ומחשבה שלמרות הקושי אפשר לייצר משהו טוב מהמצב הזה. ראינו תופעות חיוביות – השכונה הפכה למרכז ולקהילה היה הרבה כוח; בני הנוער דאגו להורים שלהם וכשניתן היה לצאת, הצלחנו לגייס חלק מהם להתנדב לתפקידים כמו חלוקת מזון, חלוקת שי לאוכלוסיות קשישים  ולניצולי שואה וכדומה.

אולם, כבר לפני פסח ראינו איך משפחות שלמות יצאו ממעגל העבודה וגם הצעירים שלנו כבר לא יכלו להמשיך לעבוד. המצוקה הכלכלית הייתה קשה והיו משפחות שלא יכלו לקנות אוכל. באותה התקופה חלק גדול בעבודתנו היה דאגה לעזרות כלכליות, חלוקה של תלושי מזון וחלוקת מזון בשיתוף עם יוזמות קהילתיות ועירוניות.

אחרי שבועיים של סגר ניתן היה להתרשם כי  בני הנוער, בעיקר הבנים, התחילו לצאת החוצה, לשוטט ברחובות ולייצר לעצמם חלופות למפגשים עם חבריהם בתוך השכונות. ראינו כי בדומה לאוכלוסייה הכללית אך באופן מוקצן יותר, מכיוון שלא הייתה להם שיגרה ומסגרת עשייה קבועה ומסודרת, הייתה קבוצה גדולה מקרב התלמידים המטופלים שלנו שהתקשתה לשתף פעולה עם הלמידה מרחוק ולעמוד במשימות המקוונות ובדרישות בתי-הספר מהם. ככל שהזמן עבר היינו עדים להתרחבות של תופעות מדאיגות של שימוש בסמים ואלכוהול,  מצבי דיכאון ותופעות של אלימות גם בחוץ וגם במשפחה – אלימות מילולית, מינית ופיזית. סביב הלחץ המשפחתי בו לא היה מפלט לא להורים ולא למתבגרים, התגברו מצבי קיצון בתקשורת בינאישית אשר הובילו לעלייה ברמת התוקפנות לצד מצבי הסתגרות והתכנסות. בימים האלה הגברנו נוכחותנו ברחוב ובשטח למפגש עם בני הנוער, על מנת לסייע להם לבטא את קשייהם, לעבד את חוויות המשבר ולבחון איתם דרכי התמודדות לחזרה למעגל הלימודים ולמעגלי תפקוד.

יחד עם זאת היו בני נוער ומשפחות שעבורם התקופה הזו הייתה הקלה מלחצי היומיום של עבודה ומשימות לימודיות  כך שהייתה להם הפוגה ומנוחה. יש אף כאלה שעבורם זאת הייתה הזדמנות לצמיחה – נערים ונערות שגילו כישורים חדשים ותובנות חדשות והצליחו דווקא להתחזק. היו בני נוער שהתגייסו כדי לעזור למשפחות שלהם, יצאו לעבוד והחזיקו את המשפחה. הם העמיקו את הקשרים המשפחתיים והפכו להיות משמעותיים ותורמים".

מה אתם חווים בשטח היום, כשכבר יש חזרה מסוימת לשיגרה?

"היום, אחרי חודשיים, יש התרופפות וחוסר סבלנות והתופעות הקשות מתחילות לצוף. הקורונה הרי הכניסה את המשפחות למצבי לחץ ולבעיות כלכליות קשות. במצבים כאלו מערכות יחסים שהיו מורכבות במשפחה צפות ומחריפות. יש עליה בהתנהגויות שליליות שנובעות מהקשיים ומהחיפוש אחר דרכים להרגע מהלחצים, ואנחנו רואים יותר תופעות כמו שוטטות, ונדליזם ושימוש בסמים ובאלכוהול. עולה ההרגשה שאחרי  הסגירות  וחוסר השליטה במצב במשך תקופה לא קצרה, מתרחשת 'נפילת מתח' גדולה והשגרה מתעצמת ומקצינה. יחד עם זאת חשוב לציין שקורים גם דברים טובים כתוצאה מההקלה בסגר, כמו מפגשים חברתיים ופעילויות ספורט".

מה למדתם מהמשבר?

"הבנו כמה כוח יש לקהילה ועד כמה חשוב לחזק אותה ולראות בה מוקד מרכזי עבור תושביה ולכן גם מקור עיקרי  לשיתופי פעולה; ראינו שוב  ושוב שהרחוב הוא המקום שבו מתרחשים הדברים ועד כמה חשוב להיות נוכחים בסביבה הטבעית הזו. הנוכחות שלנו הופכת את עובדי החטיבה בשטח לכתובת מרכזית ומשמעותית עבור בני הנוער ומאפשרת להם לפנות ולקבל עזרה בתחומי חייהם השונים. נוכחות מוגברת שלנו בסביבתם הטבעית מייצרת עבורם נוכחות מבוגרת ואחראית אשר מחד מאפשרת להם להמשיך את חייהם הטבעיים ומאידך ממתנת ונותנת להם תחושת ביטחון ועוגן.

זה חיזק אצלנו את האמונה  בשיטת העבודה שלנו שמתבססת על הנוכחות בשטח, ועל יכולתנו להתאים את עצמנו למצבים ולצרכים משתנים. קיבלנו שיקוף לכך שזו שיטה שמצליחה  ביום יום בדגש על עיתות משבר. למדנו שבני נוער, גם נערים ונערות בסיכון, רוצים לתת מעצמם ולעזור, ולפעמים הם פשוט צריכים שהמבוגרים יאפשרו להם. המטופלים שלנו עזרו לקשישים, למשפחות שכולות ולמשפחות במצוקה ועשו זאת באהבה גדולה ובהתרגשות. ההתנדבות הזו נתנה להם משמעות והעצימה אותם. המשימה שלנו כחברה בכלל וכארגוני סיוע בפרט היא לחוש את הצרכים שעולים מהשטח ולהיות רגישים להשלכות של התקופה הזו ולבעיות שנובעות ממנה.

בשורה התחתונה אני חושבת שאנחנו עוד לא באמת יודעים  עד הסוף מהן כל ההשלכות של הקורונה. נראה כי יש  השלכות גם לטווח הרחוק אשר כרגע עדיין איננו יכולים לאמוד את טיבן, ואני חושבת שאנחנו עוד נחשף להשפעות ולאדוות של המשבר הזה, שלמעשה עוד לא הסתיים. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד על התקופה, על הכוחות ועל הקשיים שהיא עוררה ועל ההשלכות והמורכבויות שלה, כך שכרגע אנחנו לומדים ומיישמים תוך כדי למידה.

אם לסכם בכמה מילים את השלכות עבודתנו על אוכלוסיות היעד שלנו, אומר כי עקשנותנו לשמור על שיגרות טיפול וחינוך ונוכחותנו הרבה בשטח, חיזקה את האימון של בני הנוער בעובדינו ובקהילה שבה הם מתגוררים ומאפשרת להם ולנו להכיל ולטפל באופן מועיל בבעיות שהתעוררו עם משבר הקורונה. אני אופטימית לגבי המשך הקשר עם האוכלוסייה".