נאוה דקל

 

"ההוראה בתקופת הקורונה פתחה אפיקים לצורות למידה שונות ואיפשרה להציע נושאים חדשים, שלא מופיעים בתכנית הלימודים הרגילה", אומרת ד"ר מיקי הוניג, מורה להוראת היסטוריה במכון כרם ומורה להיסטוריה בחטיבת הביניים יאסא – התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות  בירושלים. לדבריה "בהתחלה היה סוג של הלם, הרי אף פעם לא באמת לימדנו באופן מקוון והיה צריך להבין איך מתארגנים לזה. אבל תוך ימים ספורים כולם התגברו על הטכנולוגיה והאתגר היה הפדגוגיה. הלמידה דרך הזום העלתה שאלות דידקטיות וערכיות – איך השיעורים לא יהיו סוג של 'גזור והדבק' של השיעורים הפרונטליים ואיך מתאימים אותם ללמידה מרחוק ולמציאות שבה התלמידים נמצאים. הרי זה לא היה רק שינוי מקום – במציאות שנוצרה התלמידים התעוררו מאוחר, היו להם הסחות שונות, היו כאלו שלא פתחו מצלמה אולי משום שהם התביישו להראות את הבית שלהם או את ההתנהלות בו. כמו כן המורה פגשה גם את ההורים שראו והגיבו על הכל. לכן ברור שבמצב כזה משהו בצורת העבודה צריך להיות שונה. זה מוביל גם לשאלות אתיות כמו עד כמה להיכנס לחיי התלמידים, למה להתייחס במה שרואים בזום וממה להתעלם. השאלה המעניינת ביותר בעיני הייתה איך מתמודדים עם השינויים הפדגוגיים".

אילו השלכות היו לדעתך לשינויים האלו על התפקיד והמקום של המורים?

"אני הרגשתי שהדיבור על המקום של המורים כשולטים בכיתה זו פיקציה שצריכה להשתנות. השליטה  שמתאפשרת במציאות הבית-ספרית, כאשר יש הירארכיה, צלצול ונהלים ברורים נעלמה במציאות החדשה. לדוגמא, היו ויכוחים אם להכריח את התלמידים לפתוח מצלמה או לא. היו מורים שחייבו את כולם להיות עם מצלמות פתוחות והיו שאמרו שהעולם השתנה ואנחנו כבר לא בשליטה. גם בכיתה יש תלמידים שבאופן מטאפורי מכבים את המצלמה כך שהם לא באמת נמצאים בשיעור, אבל אנחנו לא רואים את זה בבירור כמו בזום. כשתלמיד מכבה את המסך ומופיע ריבוע שחור ברור לנו שהוא לא ממש רוצה להיראות ולהשתתף בשיעור. אני קיבלתי את זה שתלמיד יכול להחליט שהוא לא רוצה להראות לי את עצמו או את החדר שלו.

הרבה מהשיח עם המורים היה על השאלה עד כמה אפשר לשמר שליטה בתקופה שבה בעצם איבדנו שליטה. הפתרון שאני הפעלתי באופן חלקי, היה לתת לתלמידים את הבחירה בין להשתתף בשיעור בזום שיש בו גם משימות או לעשות את המשימות עד לזמן שהוגדר מראש ולשלוח לי אותן. כך שהייתה לתלמידים האפשרות לבחור את צורת הלמידה המועדפת עליהם.

במציאות החדשה לוח הזמנים השתנה ומערכת השעות הצטמצמה כך שנוצרה גם הזדמנות להציע שיעורים שלא היו קיימים במערכת. אני שמחתי להציע שיעור בחירה שקראתי לו 'מרחב פוליטי אקטואלי'. התלמידים שהשתתפו בו היו מעורבים, בחרו את הנושאים לדיון והיה להם חשוב להביע את דעותיהם. להפתעתי הגיעו לשיעורים גם תלמידים שלא הייתי מהמרת שיהיו מחוייבים, וגם עכשיו, כשחזרנו לשיגרה, הם רוצים להמשיך בהם. כך שבעיני נוצרה בתקופה הזו האפשרות לשאול את התלמידים מה הם רוצים ללמוד ומה מעניין אותם ולאפשר להם בחירה.

היבט משמעותי נוסף הוא שהיכולת שלנו המורים להיות רגישים לעומס שיש על התלמידים בתקופה הזו היה מאד מוגבל. כל מורה שלח את המשימות הלימודיות שלו ולא באמת ראינו אותם. משהו במגע האישי ובמודעות שלנו לקשיים שיש להם הלך לאיבוד. אמנם היו תלמידים שבחרו ליצור אתי קשר, למרות שאני לא המחנכת שלהם, והם דיברו אתי בזום או בטלפון, אבל לא באמת ידעתי מה עובר עליהם כשהם בבית בלי חברים".

איך הייתה חוויית החזרה לשיגרה?

"הכנתי פעילות מיוחדת לפגישה הראשונה שנועדה להתייחס למשבר הזה מתוך מבט היסטורי – פתחנו את ספר הלימוד בתיאור של 'המגפה השחורה' וראינו איך מסתכלים עליה ממרחק של חמש מאות שנים. ניסינו לחשוב האם ואיך יזכרו את הקורונה בעוד כמה מאות שנים. מעניין שהרבה תלמידים חשבו שהאירוע הזה ישכח או שאם הוא יזכר בעוד כחמש מאות שנים זה יהיה רק מסיבות כלכליות.

אבל האמת שהחזרה עצמה לשיגרה קרתה בין רגע – פשוט היינו שם והיה שיעור. אמנם התלמידים שיתפו בחוויות שהיו להם בתקופה הזו אבל החזרה הייתה מידית. מצד אחד זה משמח אבל בעיני היה בזה גם משהו קצת עצוב. הייתה הזדמנות ליצור שינוי והייתה לי תקווה שיקרה משהו אחר, למשל שהילדים קצת ימרדו. יש לי דיאלוג ארוך עם התלמידים ביאסא על קונפורמיות ומרדנות, על השאלה מתי תלמיד מביע התנגדות ואומר 'לא'. אלא שזה לא קורה – יש קבלה של הכללים ואותי זה מדהים. הקורונה הייתה הזדמנות להיראות אחרת ולהתנהל אחרת כתלמידים וכמורים אבל כולם חזרו מיד לשיגרה המוכרת להם".

נשמע שאת מאוכזבת. את חושבת שיש עדיין אפשרות שהמשבר הזה יביא לשינויים מהותיים בחינוך?

"למרות שאני חוששת ששום דבר לא ישתנה בהוראה אני עדיין חושבת שיש לנו הזדמנות להתבונן אחרת על הדברים ולחשוב איך פותחים חלונות, יוצאים מהתפיסות הברורות ומאפשרים למידה אחרת. צריך לצאת מהתפיסה שתלמידים חייבים לדעת נושא כזה או אחר, ולחשוב במקום איך מזמינים אותם ללמוד נושאים אחרים בדרכים שונות. אני רוצה שהם יוכלו לבחור בנושאים כמו מרחבים פוליטיים או בלימודי שוליה ובכלל שהלמידה תהיה אחרת".

את מדברת על זה עם מורים אחרים? גם הם עסוקים בשאלות האלה?

"כרגע כולם מאד עסוקים בעשייה של סוף שנה ויש הרבה לחץ. אבל אני מקווה שהקיץ יוקדש למחשבה רפלקטיבית על מה למדנו מהתקופה הזו, כמובן בלי לעשות לה אידאליזציה. אם נקדיש זמן לחשיבה על האפשרויות לשינוי הפרקטיקות שלנו שיהיו בה תובנות מעשיות, נרוויח הרבה מאד".

יש היום שיח על האוטונומיה שהייתה למורות ומורים בתקופת המשבר. את רואה אפשרות שהיא תישמר גם בהמשך?

"למורים, ממש כמו לתלמידים, קל לברוח מאחריות ולהגיד 'ככה אמרו לי'. הם מקבלים את תכנית הלימודים שנקבעה גם אם הם לא אוהבים אותה. בעניין הזה האמירה של ג'ורג' ברנרד שאו ש'חירות פירושה אחריות ולכן כל כך הרבה אנשים מפחדים ממנה'  תקפה. בעיני זה מדכדך מאד אבל אולי עוד יהיו לנו הפתעות. הרי נוצר מצב שבו היינו אוטונומיים לחלוטין ויש גם עכשיו הזדמנות 'להתפרע', ולהציע לדוגמא שיעור הרחבה שמעניין גם את המורה וגם את התלמידים. יש כאן פתח לעשות ממקצוע ההוראה משהו אחר, להזכר למה באת למקצוע הזה ולעשות את מה שחשוב לך ולתלמידים. זו הזדמנות שעוד לא הלכה לאיבוד ואני מקווה שנהיה מספיק חכמים לנצל את הפתחים שנוצרו.

אני חושבת שגם לנו כמוסד להכשרת מורים יש אחריות בעניין הזה. הסטודנטים להוראה עוד לא נמצאים בעומק העשייה ואנחנו יכולים לעבד ביחד אתם את לקחי התקופה הזו. כמכשירי מורים יש לנו חובה ללמוד מהפרקטיקה של תקופת הקורונה ולחשוב באופן יצירתי מה אנחנו יכולים להפיק ממנה".