נאוה דקל

"לקחתי אתי להוראה את החווייה שהייתה לי מהלימודים בכרם, את ההבנה שהייתה שם שהאכפתיות והקשר הם חלק מהצמיחה של התלמידים". תימור מולר, בוגר מכון כרם, מחנך בחטיבת הביניים בבית-הספר קשת בירושלים ומורה לתנ"ך ותרבות ישראל ומעביר "לפעמים" שיעורי העשרה בפסיכולוגיה. לאחרונה הוא גם יזם פרוייקט של מלאכות כפיים – שיעורים שבהם התלמידים עובדים במלאכות שונות כמו תפירה, נגרות, הכנת זיתים, אפייה ועוד. "יש מלאכות שגם אני לא מומחה בהן ואני לומד אותן ביחד עם התלמידים", אומר מולר, "אלו שיעורים שהם כף גם לי וגם לתלמידים".

את תקופת הלימודים בכרם מולר מכנה "זכות גדולה". לדבריו, "זה מקום ביתי שבו אכפת ממה שקורה עם כל אחד. אני הרגשתי שאני לומד המון, שהלב שלי והאופקים שלי מתרחבים. זו תחושה שאני רוצה שתהיה גם לתלמידים". את קשת הוא מתאר כמקום חם ועוטף, עם הנהלה מאד תומכת ועם קולגות מדהימים, "אנשים שטוב להיות אתם ביום-יום. יש מתחים, אי הסכמות וויכוחים אבל כשיש אווירה תומכת ואנשים טובים זה הופך את המקום לכזה שטוב להיות בו".

נושא שמולר הרגיש שיש לחקור לעומק הוא תפקידם של מחנכי הכיתות: "בנושא הזה הרגשתי שלא הייתה לי הכשרה מספקת. הרי החינוך הוא הדבר המרכזי שאני עושה בבית-הספר. זה מקצוע שיש לו המון משמעויות ורבדים; התחלתי לשאול את עצמי איזו הכשרה אני צריך, איזה מיומנויות צריכות להיות לי ועל מה אני צריך לעבוד כדי להיות מחנך יותר טוב עבור הילדים. אין שום תיאוריה שעוסקת במרקם הייחודי של כיתה ובייחודיות של תפקיד המחנכים. החלטתי לחקור את הנושא וכתבתי את התזה שלי בחינוך על עבודתם של מחנכי-כיתות. אני התמקדתי בכיתה כקבוצה; בדינמיקה, בנורמות ובכללים שיש בכיתה ובקשרים שיש בין המחנך לבין הקבוצה. הרגשתי שיש לזה המון השלכות על הפעולות שלי – איך יראו שיעורי החינוך, שעות השהייה והעבודה עם ההורים ועם ההנהלה. את השאלות האלה בדקתי בבית-ספר משלב במטרה לראות אם יש בו מאפיינים ייחודיים הקשורים לתפקיד המחנכים".

מה הדברים העיקריים שמצאת במחקר?

"הבנתי שיש הרבה מחנכים ששותפים לתחושת המבוכה סביב נושאים שאנחנו צריכים להתמודד אתם והם לא תמיד מרגישים שיש להם הידע, הכלים וההכשרה להתמודד אתם, ושחשוב לדבר על האתגרים שהתפקיד הזה מציב בפנינו. לדוגמא, חשוב שנזהה את הדינמיקה הקבוצתית בכיתה שלנו כדי שניצור תהליך ארוך טווח ונדע על מה אנחנו רוצים לשים דגש ואיך נעביר את המסרים שלנו כמחנכים. ממצאים נוספים שעלו במחקר מתייחסים לכך שאפשר לפרק את חינוך הכיתה למספר מרכיבים שאנחנו המחנכים צריכים לדבר עליהם, לחשוב במה אנחנו רוצים להשקיע את מירב המאמצים שלנו ובמה אנחנו רוצים לקבל הכשרה והעמקה. חשוב שיהיה לנו ברור מהם התפקידים שלנו כמחנכים מול הקבוצה ואיזה דילמות עולות מכל תת-תפקיד. הרי חלק ניכר מעבודת המחנכים נעשית מול הקבוצה; לדוגמא, קביעת הנורמות והחוקים  והעברת המסרים, התרבות והערכים של בית-הספר ושלי כמחנך וגם חלק גדול מפיתוח הקשרים האישיים. כשהתפקידים של המחנכים, שציינתי רק חלק מהם, נעשים ברורים יותר אפשר לדבר על כל אחד מהם ולחשוב אילו דילמות כל תת-תפקיד כזה מעלה ואיך אפשר לעשות כל אחד מהם טוב יותר.

חלק ממצאי המחקר שלי מצביעים על העדר הכשרה מעמיקה לתפקיד החינוך ועל הצורך שיש להרחיב את ההכשרה בתחומים האלה גם במוסדות להכשרת מורים וגם בבתי-הספר. האמת שבקשת הרבה מהדברים האלו כבר קורים. זו חממה שאפשר לנסות בה דברים חדשים ולדבר עליהם עם המורות והמורים האחרים".

דיברת על הכיתה כקבוצה. מה אתה חושב על הקשר האישי בין המחנכים לבין כל אחת ואחד מהתלמידים בכיתה?

"אחת התשובות שלי לשאלת תפקידי כמחנך היא שאני קבלתי אחריות על הצמיחה של שלושים ילדים ואני צריך להבין את המשמעות של האחריות הזו ואיך אני יכול ללוות את הצמיחה של כל תלמיד ותלמידה. זה תהליך שאני מגלה הרבה ממנו מתוך ההתנסות האישית שלי. אני מבין, וזה גם חלק מההתנסות שהייתה לי בכרם, שאנשים חווים צמיחה כשהם מרגישים ביטחון ויודעים שהם יכולים להעז ולטעות; כשיש להם ביטחון במי שמלווים אותם והם יודעים שאפשר לסמוך עליהם ולתת בהם אמון. הרבה פעמים היכולת שלי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהעז, קשורה לביטחון שאני מרגיש עם האנשים שמסביבי וליכולת שיש לי לשתף אותם בדברים שמשפיעים על חיי. אני הרי לא יכול להכריח אף אחד מהתלמידים שלי ללמוד ולהתפתח, אבל אני יודע שכשאני מלמד ילד שמחובר וקשוב אלי הוא פתוח לקבל".