בספר "מקרב ומרחיק" (הוצאת 'מכון מופ"ת'), השתדלתי להמשיג ולפתח רעיונות והתלבטויות שליוו את עבודתי החינוכית כמחנך ומכשיר מורים ב20 השנים האחרונות. הספר שייך לסוגת "מחשבת החינוך", תחום העוסק בחקירתם ה"פילוסופית" של רעיונות יסוד פדגוגים (מהותיים) – כגון: "מהו חינוך?", "מה תפקיד המחנך בו?", "מה טיבה של ההתקשרות החינוכית?", "מהם אתגריה היסודיים", וכך הלאה. זהו איננו ספר הדרכה או ספר ל"עצות מועילות" (לפחות לא במפורש…), וגם לא ספר הסוקר את "החידושים האחרונים בתחום מדעי החינוך", אלא חיבור "פילוסופי-פדגוגי" המבקש לעמוד על מורכבויות, לחדדן, ולהבהירן ככל שניתן. ביסודו מבקש הספר להציע פרשנות רדיקלית-אקזיסטנציאלית לדמותו של "המחנך המשמעותי" ולטיבו של "המצב האנושי" השורה בין מורים לתלמידים בבית הספר הציבורי. שתי טענות עיקריות עולות במסגרתו: הראשונה היא כי בתוך קלחת הניסיונות האקדמיים הבלתי פוסקים להגות, לפתח וליישם מודלים או תפיסות פדגוגיות מובחנות, מצויה אמת פשוטה ויסודית, ועל פיה בתשתיתו של החינוך הטוב מונח יסוד מהותי-קיומי-דיאלוגי, שקיומו אינו תלוי במקום, בזמן או בהצדקות אידיאולוגיות או רציונליות (כפי שכתב צבי אדר: "המורים הטובים, טובים מתורתם"). השנייה, מנוסחת כנגד הנטייה הרווחת בימנו להשתלח בהסדריו ובשיטותיו של בית הספר הממלכתי-ציבורי. טענתי בספר הנה כי טבעו המבולגן והאנכרוניסטי של בית הספר הציבורי מגלם בחובו פוטנציאלים דמוקרטיים ואנושיים בלתי מבוטלים. בחייהם של התלמידים טבע זה בא לידי ביטוי באפשרות להתנסות באופני קיום מורכבים ולא מוכרים; ובחייהם של המורים – בהזדמנות ללוות את תלמידיהם בתהליך גילויה של המציאות ולתווך עבורם את הסתירות והמתחים הטמונים בה.

לצורך בניית הטיעון בספר בניתי שלושה שערים: בראשון הצגתי את רעיונותיה הפילוסופיים של העמדה האקזיסטנציאלית ואת השתמעויותיה לתפיסת חינוך המבוססת על קשר דיאלוגי ("הזיקה הפדגוגית"). בשער השני חקרתי את תפיסת המחנך המשתמעת מן העמדה הקיומית  ואת שלל המורכבויות שמאפיינות את עבודתו ואת דמותו (בין השאר דרך עיון בהיבטים האקזיסטנציאליים של תפיסת המחנך בהגותו של יאנוש קורצ'אק). בשער השלישי והאחרון, ביקשתי לבדוק באיזו מידה מגלם ביה"ס הציבורי, על טבעו האנכרוניסטי והמבולגן, את תנאים לקיומו של חינוך משמעותי ולהתקשרות פדגוגית דיאלוגית ואותנטית. בעולם שבו נהוג לבקר ולשלול כמעט כל היבט בקיומו של ביה"ס הציבורי, נדמה לי כי הגעתי למסקנה מעניינת ובלתי שגרתית בעניין זה… בסופו של דבר מבקש הספר להאיר את פוטנציאל המשמעות שגלום בעבודת המחנך בבית הספר הציבורי ולצאת כנגד אותן מגמות המבקשות לצמצמו.

במהלך הכתיבה השתדלתי לשזור ולעגן את העיון הפילוסופי המופשט בדוגמאות ובתובנות פדגוגיות מעשיות, ולמרות שלא מדובר בהכרח ב"קריאה קלה", אני מקווה שתמצאו אותה מעניינת ומשמעותית.

 

ד"ר בועז צבר הוא ראש החוג לחינוך במכללה האקדמית לחינוך דוד ילין ורכז מדעי הרוח במחלקה להכשרת מורים באוניברסיטה העברית בירושלים.