נאוה דקל

 

"אני חושב שהנוער מבין יותר טוב מהמבוגרים את החשיבות של נושא הקיימות, את הסכנות שכרוכות במשבר האקלים ובנזקים הסביבתיים"; "יש כאן משהו שהוא לא בשליטתנו אבל אנחנו נהיה אלו שיצטרכו להתמודד". דניאל קרני ויהלי גלנץ-הרץ הם תלמידי כיתה י' בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. שניהם לומדים בשיעורי הבחירה בנושא קיימות שמעבירות נעמה קובה, מורה לתנ"ך וספרות שגם כותבת דוקטורט על קיימות במחשבת ישראל, ושירה נצר, בוגרת בית-הספר שבחרה להתנדב בו במסגרת השירות הלאומי. נפגשנו לשיחה עם ארבעתם על מחאות הצעירים בארץ ובעולם בשל משבר האקלים ועל שיעורי הקיימות המתקיימים בבית-הספר. על השאלה הראשונה שלי – למה הצעירים הם אלו שיצאו למחאות בכל העולם? – התלמידים עונים בניתוח הסיבות למשבר האקולוגי ובהסבר על תפקידם של הצעירים בהתמודדות ובמציאת פתרונות. "בקריאה שלנו יש גם אכזבה וגם פחד", אומרת גלנץ-הרץ, "אנחנו מאוכזבים מחוסר האחריות של המבוגרים, שגורמים למשבר ולא מטפלים בו. בעצם זה הופך להיות משחק פוליטי;  מאכזב שאי אפשר לשים את הפוליטיקה בצד ולטפל במשבר הקיומי הזה. ההרגשה שלנו היא שזה כמו לבגוד בנו. בסופו של דבר אנחנו נהיה אלו שיצטרכו להתמודד עם הבעיות האלו וכשנהיה מבוגרים זה עלול להיות מאוחר מידי. הרי יש בעיות שאי אפשר לפתור בדיעבד. בעיני זה ממש מפחיד שאולי בעוד חמישים שנה אני לא אוכל להגשים את עצמי כמו שאני רוצה. בעיני להחליט שיש דברים יותר חשובים מזה זה הזוי". קרני מוסיף ביקורת על החברה שהופכת להיות קפיטליסטית, חומרית ואנוכית: "הרי ההתחממות הגלובלית היא תוצאה של ההתנהגות שלנו. אנשים לא מסתכלים על ההשפעות הגלובליות שיש להתנהגות שלהם. הם לא מבינים שלפרט ולהתנהגות שלו יש השפעה על כל האוכלוסייה בעולם ולכן הם מתנהגים בחוסר אכפתיות. העובדה שבני אדם לא מתנהגים בצורה מקיימת גורמת לכך שאין לנו מספיק משאבים. בעיני מחאת הנוער היא דבר חשוב ביותר כי אנחנו כבר מבינים שהפתרון למשבר האקולוגי לא יבוא מהמבוגרים".

אתם חושבים שיש למחאה של הנוער השפעה?

קרני: "אני חושב שיש מקום לתקווה שהמחאות ישפיעו; הרי רוב המחאות בעולם התחילו מצעירים. זה אמנם עצוב שאנחנו אלו שצריכים לקחת את האחריות למשבר, אבל בעצם בני הנוער יותר פתוחים מהמבוגרים, שרובם שמרנים".

קובה: "אני רואה שיש יותר מודעות ציבורית, יש נוכחות של הנושא כמעט כל יום בכתבות בעיתונים".

נצר: "מערכת הבחירות הייתה הזדמנות להעלות את הנושא לשיח הציבורי וליצור יותר מודעות. בני נוער הלכו לדבר עם חברי כנסת והשתתפו בכנסים של המפלגות. הייתה חשיבות לזה שראו שיש מאות בני נוער שמוכנים להיות אקטיביים ולהשקיע בנושא. גם היום הנוער פעיל מול מקבלי ההחלטות למשל ברשויות המקומיות".

מה המקום שיש לחינוך ולבית-הספר?

נעמה קובה

קובה: "אני חושבת שלמערכת החינוך יש אחריות גדולה. הרבה פעמים יש לילדים השפעה על ההורים והם למעשה מחנכים אותם. בעיני זה משהו שאנחנו כמחנכים חייבים לעשות. מה שאני מנסה לעשות בבית-הספר זה לחזק את המודעות לנושא. הרי ליחידים בחברה תמיד קל לומר שאין להם השפעה והם לא יכולים לשנות, אבל יש שינויים שיכולים להתחיל מלמטה. העיסוק בקיימות אומר שאני מסתכלת על הסביבה, מבינה את המחויבות שיש לי ואת ההשפעה ההדדית, את העובדה שאני משפיעה על הסביבה והסביבה משפיעה עלי. זה תהליך של פקיחת עיניים – לראות שאני חלק מקהילה ולחשוב איך אני רוצה שהיא תיראה; להסתכל על הסביבה ועל האחר ולדאוג לו. בבית-הספר זה מגיע להמון רבדים. השאיפה שלי היא שהחשיבה הזו תיכנס לא רק למערכת הלימודים אלא למכלול החיים בבית-הספר, לאופן שבו המורים והתלמידים מתנהגים ביום-יום".

נצר: "זה נושא שיש בו המון מקום לחינוך; הרי זה חינוך לאחריות, לערכים של אמפתיה וסולידריות כלפי העולם שאנחנו חיים בו. נוצר מצב משונה שבו תלמידים מרגישים שכדי להילחם בהתחממות הגלובלית ובפגיעה שלנו בטבע הם צריכים לצאת מבית-הספר ולשבות. בעיני האתגר הוא לאחד את הכוחות  כך שתלמידים לא ירגישו שכדי למחות הם צריכים לצאת מתחומי בית-הספר".

גלנץ-הרץ: "אני דווקא חושבת שמבחינתנו היציאה מבית-הספר היא אקט של מחאה. הרי בית-הספר הוא חלק מהמערכת של המדינה שלוקחת חלק פעיל בתעשיות מזהמות שתורמות להתחממות הגלובלית. זה הכי אלמנטרי לומר שאני עוזבת עכשיו את מה שהמדינה רוצה שאני אעשה ואני יוצאת ונלחמת על החיים שלי ועל הזכות שלי ושל הדורות הבאים אחרי לחיות פה. אני לא רוצה לשבת בשקט בזמן שמאפשרים את הפגיעה במשאבים של כדור הארץ".

קובה: בעיני מה שאנחנו עושים בבית-הספר הוא חלק מהסיפור הגדול. בחטיבת הביניים יש לנו קבוצה של שיעור בחירה בקיימות ומצטרפים אליה גם תלמידים מכיתות י' וי'א שזו 'המעורבות החברתית' שלהם; גם בכיתה י', תחת הכותרת של השיעור בהשכלה כללית, אני מעבירה את נושא הקיימות. בשיעורים אנחנו מדברים על המון נושאים כמו למשל הפחתת פסולת או חקלאות וההשפעות שלה. אנחנו מסתכלים על התמונה הרחבה ועל הקשר בין תופעות שונות. עכשיו אנחנו עובדים על גינות בבית-הספר ולכן השיעורים שלנו נעים בין חקלאות, גלובליזציה ותכנון של הגינות. כך שבנושא הקיימות אנחנו משלבים בין תיאוריה לעשייה. הפרויקט הבא שלנו הוא יוזמה של תלמידה מכיתה ח' – קידום הפרדת הפסולת בכיתות ז' וח'. יהיו שיעורים שיעסקו בנושא הזה וגם נשים פחים המיועדים להפרדת הפסולת. לשמוע צרכים ויוזמות של מורים ותלמידים ולנסות ליישם אותם זה בעיני חלק מאד משמעותי בתפקיד שלי; זה מעצים ומגביר את המעורבות שלהם ומשתלב בערכי בית-הספר. בכלל, הפעילות שלנו כוללת המון עשייה מחוץ לשעות הלימודים. העובדה שהקיימות מאפשרת את המעורבות והעשייה הזו היא בעיני היופי וגם האתגר שיש לנו".

גלנץ-הרץ: "קיימות היא לא רק תחום רלבנטי מאד; מעבר להבנה של התופעות יש בו אמירה חזקה שאני יכולה להשפיע  ויש לי הכוח להשפיע. בעיני זה מאד חזק שנותנים לנושא הקיימות מסגרת בבית-הספר. זה הופך את בית-הספר למקום שלי, כך שבתור חברה מעורבת בקהילה יש לי אמירה. אני לדוגמא יכולתי לומר 'תקשיבו, אני חושבת שיהיה נחמד לשתול גינת ירק', וזה קרה – יצאו ושתלו גינת ירק. מחר יש לשכבה שלנו יום גיבוש שגם מבשלים בו והודענו שאסור להביא כלים חד פעמיים.

אני מבינה את האחריות שיש לי, גם מוסרית וגם פרקטית, למשל אם אני לובשת בגדים שיוצרו בסין או בבנגלדש על ידי עובדים בתנאים מאד קשים. אני לומדת שיש לי יכולת להשפיע ושכל שינוי מתחיל מאדם אחד. אם בית הספר לא מחנך לאחריות ולהשפעה אז למה הוא מחנך? זה ממש יפה שמסגרת הקיימות בבית-הספר יוצרת הזדמנות להשפיע; זה מעצים אותי כתלמידה והופך את בית-הספר למקום של יזמות ועשייה".

קובה: " השנה התקבלנו, תשעה בתי ספר בארץ, לתכנית של האגף למחקר ופיתוח במשרד החינוך שמטרתה ליצור אורח חיים מקיים לבתי הספר. אנחנו מאד מתרגשות מזה כי יש פה הזדמנות להפוך את התכנית שאנחנו כבר עושים בבית-הספר במשך חמש שנים למודל שישפיע  על מקומות נוספים. כך שגם אני מרגישה שההתעמקות בנושא הקיימות נותנת לי תחושה של מסוגלות ושל יכולת לעשות ולהשפיע".