נאוה דקל

 

"לותר על לימודי הומניסטיקה זה כמו לותר על הנפש; אם לוקחים את ההומניסטיקה מילדים לוקחים מהם את היכולת שלהם להרגיש", אומרת יעל גורי, בוגרת מכון כרם להכשרת מורים. היא הייתה מורה לספרות במשך 25 שנים בבית הספר גבעת גונן בירושלים וכיום היא מלמדת ב'תכנית בארי', בבית הספר להכשרת מנהלים ומורים לתרבות ישראל במכון הרטמן. "במקום לדבר על אמפתיה אפשר ללמד סיפור של צ'כוב או שיר של ביאליק. חשוב שמורים ידעו שהם עוזרים בהכשרת הנפש של תלמידיהם, וכשמלמדים סיפור עושים משהו לנפש".

את דעתה על צמצום לימודי ההומניסטיקה בבתי-הספר גורי הביעה במאמר שכתבה בעיתון 'ידיעות אחרונות', בעקבות דו"ח ועדת דוברת שהתפרסם בשנת 2005, והמליץ לחבר בין לימודי הספרות ללימודי הלשון וההבעה. המלים הרלבנטיות גם כיום: "קשה להילחם היום את מלחמתם של דברים עדינים שבנפש. כשחולים גוועים במסדרונות וקשישים נאבקים על שמירת צלם אנוש, מה מקומם של ספרים, שירים ולימודם בבתי הספר? אולי גדול מאד… הספרות מעדנת את הנפש ותגובותיה, הופכת אותה לקשובה לצלילים וגוונים סמויים מן העין והאוזן. היא מאפשרת פיתוחו של דמיון שיקח את הנפש אל מחוזות רחוקים ולוחמת את מלחמתם של ערכים נשחקים כמו צדק והגינות, הנדירים עכשיו במחוזותינו".

מלבד השפעת הבית שבו גדלה, גורי זוקפת את אהבתה לספרות ולהוראה ללימודיה בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים וללימודי תעודת ההוראה במכון כרם. "המגמה ההומניסטית בליד"ה חיזקה אותי, היו לנו מורים נפלאים. אמנם מקומנו בהירארכיה הבית ספרית היה האחרון, אחרי המגמות הריאליות, אבל נתנו לנו את המורים הטובים ביותר שניתן היה לקבל. היה משהו נינוח בקבוצה שנוצרה, הלימודים היו מעניינים והיה כף לבוא לבית-הספר. זה קרה כי למדנו דברים שאהבנו ואמרו לנו שמה שאנחנו עושים חשוב. המורים שלנו עוררו בנו סקרנות ואני זוכרת שישבנו, כמה חברים, שעות עם אבא שלי, (חיים גורי ז"ל), והתפלספנו".

אחד המורים בתיכון שגורי מדברת עליהם באהבה הוא פרופ' יונתן כהן שלימד מחשבת ישראל. "ג'וני השקיע בנו את הנשמה. הוא זרח כשהוא לימד וגרם לנו לחשוב שכל מה שהוא מלמד מעניין. הוא יצר בי נכונות ורצון עז לדעת עוד. גם  פילוסופיה ותלמוד למדנו ממורים שגרמו לנו להכיר בערך עצמנו. דרך המורים האלה הומניזם ולימודי יהדות הפכו למשהו חשוב, וגם ההוראה עצמה. המורים האלו הקדישו לנו המון שעות וניכר היה שהם נהנים. ההנאה שלהם עברה אלינו".

ההנאה והאהבה ללימודי הומניסטיקה ולהוראה המשיכו בלימודיה במכון כרם: "כשהגעתי לכרם לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות מורה, אבל התאהבתי במקצוע ומאז אני מלמדת כבר שלושים שנה. כרם היה מקום מוגן ואינטימי; זו הייתה אינטימיות נפלאה עם כבוד עצום לצרכים שלנו. למדתי בעיקר מהסתכלות על המורים שהיו לנו. מרדכי שלו לימד תנ"ך, ישראל אלירז לימד ספרות ומנחם כהנא מחשבת ישראל ותלמוד. לכל אחד מהם היה סגנון משלו, אבל הם לימדו כאילו שההוראה היא הדבר הכי חשוב בעולם וזו הפעם הראשונה שהם עושים את זה. היה בהוראה שלהם משהו שכישף אותנו. גם הסדנאות הדידקטיות היו חשובות, אבל המורים האלה לא דיברו על פדגוגיה, ובעצם למדנו הוראה מהסתכלות בהם. ראיתי את ההתלהבות שלהם ואמרתי לעצמי שככה אני רוצה ללמדאני זוכרת במיוחד את הדיאלקטיקה של אינטימיות וקהל ואת זה שמורים צריכים להיות מאוהבים בחומר. את צריכה לאהוב את מה שאת עושה, אי אפשר לזייף או להעמיד פנים. לכל תלמיד מגיע שמורה ילמד אותו כאילו שזו פעם ראשונה שהוא מלמד ושהוא אוהב את זה.

את הסטאז' בהוראה עשינו בבית הספר זיו בירושלים ביחד עם עוד ארבע בוגרות. היינו חברותא של מורות והדרך של כרם הייתה מובנת לנו בלי לדבר. זו הייתה הכניסה להוראה הכי טובה שאפשר כי הרגשנו שמנהלת בית-הספר, רות אוטולנגי, בוטחת בנו ולא הרגשנו 'ירוקות'. הייתה לנו שם תחושה של חופש".

את מדברת בהתרגשות על החוויה של הוראת הומניסטיקה ועל המורים שהיו לך. את חושבת שאפשר למצוא את החוויה הזו גם היום בבתי הספר?

"האמת שאני רואה דברים שגורמים לי להיות עצובה. מגמות ספרות ותיאטרון נסגרות; מורים מדברים על מילוי טפסים ועל ציונים ונאבקים על שעה אחת של הוראת ספרות. מקצועות ההומניסטיקה יכולים להיות 'מקצועות הצלחה' ובמקום לתת להם את המקום הראוי מצמצמים אותם. אני חושבת שמגיע למורים להרגיש שהם חשובים, שהרי הם עוסקים בהכשרת הנפש לחיים. יש מורים נהדרים שאין להם הזדמנות להראות את מה שהם יודעים לעשות, ומורים שלא מרגישים עד כמה הם חשובים נשחקים מהר. אני אהבתי ללמד ולא שיעמם לי לרגע; בעיני הוראה היא המקצוע הכי לא משעמם שקיים".