מהלכת בדרכה – מלכה פיוטרוקובסקי

 "ההלכה חייבת לעסוק באתגרים שהחיים כיום מזמנים לנו" – 

  שיחה עם אשת ההלכה מלכה פיוטרוקובסקי.

נאוה דקל

מלכה פיוטרוקובסקי היא אשת הלכה אורתודוכסית, פורצת דרך בלימוד גמרא לנשים ובמתן תשובות בנושאי הלכה לאנשים ולנשים הרבים הפונים אליה. כבר עשרים וחמש שנים שהיא עוסקת בחינוך ובהוראה, בתחילה בבית הספר פלך בירושלים, שבו גם למדה, וכיום במכללות ובמדרשות בכל הארץ. היא פעילה במספר גופים ציבוריים, ביניהם גם "פורום תקנה" לטיפול בפגיעות מיניות, שהיא הייתה אחת ממקימותיו.

במענה לשאלה שלי "איך להציג אותך?", פיוטרוקובסקי פותחת ב"הקדמה קטנה" וחוזרת לילדותה בחברה שבה מאד לא היה מקובל שבנות לומדות בצורה רחבה ומעמיקה: "אני גדלתי בבית ציוני-דתי כבת להורים ניצולי שואה ממשפחות חרדיות עם מחויבות עמוקה לתורה ומחויבות מאד עמוקה לעם ישראל. אבי ז"ל היה קבלן בנייה ותלמיד חכם והוא שעורר בי את הסקרנות ללמוד. אני אומרת בצחוק שמ'הטרגדיה' שלו אני הרווחתי כי לפני שאחי הצעיר נולד היינו בבית חמש בנות. הוא רצה להעשיר ולהדביק באהבה שהייתה לו ללימוד ואני הייתי מאד סקרנית. כך יצא שזכיתי ללמוד אתו גמרא, דבר שהיה מאד נדיר בשנות הששים ותחילת השבעים, והתאהבתי. לימים זכיתי גם ללמד גמרא בתיכון שבו אני למדתי, בפלך. אלה היו שנים נפלאות. הייתי, ואני עדיין, מורה טובה; ההוראה שלי התאפיינה בקשיחות רבה ובחום. אני מאמינה בלדרוש ולתבוע רצינות לתהליך הלמידה ביחד עם אכפתיות.  סיימתי ללמד בפלך לפני עשרים וחמש שנים ויש לי עדיין קשר חם עם הרבה תלמידות שהיו לי. היו לי גם סטודנטים שהכשרתי, ואני חייבת לומר שמכל המקומות היה לי תענוג גדול להכשיר את הסטודנטים שלמדו בכרם. הרגשתי ששם עושים את העבודה הכי רצינית ומתייחסים לחינוך ולהוראה כאל אמנות שצריך ללמוד את המיומנות שלה.

אבל מה שהעכיר את רוחי היה מה שאני מכנה 'תאונת דרכים חזיתית' בין ההלכה למציאות, דבר שלא יכולתי לשאת. השבר הגדול קרה כאשר נודע לי על אישה מוכה, שהכרתי היטב, שהגישה בקשה לגט ולא קבלה. אני חשבתי שזה מנוגד להלכה, שלהשאיר אותה במצב הזה אומר לעבור על דברי תורה ועל דברי חכמים והחלטתי לעזור לה וללמוד את הנושא ההלכתי. זה אומר ללמוד מאות שעות גמרא ועוד המון המון מקורות. אבל זה היה בנפשי. לשמחתי העצומה אני נשואה לאדם נדיר שלמרות שעבדנו אז קשה לפרנסתנו אמר לי 'זה בנפשך אז תעשי מה שצריך ותלמדי'. כשהתחלתי ללמוד הלכה הייתי לגמרי לבד, אבל לאט לאט התחילו לשאול אותי שאלות הלכתיות, למרות שאין לי סמיכה לרבנות. הרי במדינת ישראל אישה אורתודוכסית לא יכולה לקבל סמיכה לרבנות. כל התהליך הזה הוביל אותי לאבחן כמה נושאים מרכזיים בהלכה שלעניות דעתי צריך לטפל בהם".

בויקפדיה כתוב שאת לוחמת לזכויות נשים. האם את מתמקדת בזכויות נשים?

"אני מתמקדת במצוות שבין אדם לעצמו ולזולתו. קצת מעצבן אותי שזה מה שכתוב בויקיפדיה לא משום שאני לא, אבל זה לא מקור המוטיבציה שלי. הדרייב שלי הוא שכל אדם – גבר, אישה, ילד או ילדה – לא יסבול בגלל ההלכה. הנושאים והשאלות שאני עוסקת בהם נוגעים למציאות החיים של כולם – גם סוגיות הקשורות לחיי האישה וגם דילמות בחיי המשפחה והאתגרים שמציאות החיים מציבה בפנינו. האתגר בעיני הוא התמודדות הלכתית עם סוגיות אקטואליות. ההלכה חייבת לעסוק באתגרי החיים".

ספרך "מהלכת בדרכה/ אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי"[1] מביא לידי ביטוי את השאלות והתשובות שעסקת בהן במשך השנים. בעצם זה היה מהלך פורץ דרך משום שאף אישה לפני כן לא כתבה ספר הלכה.   

"במהלך השנים, מתוך השאלות הרבות שנשאלתי ראיתי שיש נושאים שחוזרים ונשנים והיה לי חלום לכתוב את ההלכה ולהנגיש אותה לכל אדם סקרן שרוצה לדעת מהי צורת החשיבה הזו. זה היה חלום כי לא היה לי פנאי לזה, אבל בדרך נס, לפני כשש שנים פנו אלי משתי הוצאות ספרים בבקשה שאכתוב. בחרתי ב'ידיעות ספרים' ואמרתי לעורך, שהיה נהדר, שיש שתי בעיות – האחת, שמעולם אף אישה לא כתבה ספר הלכה וזה עלול לסבך אותו עם הכותבים והקונים הדתיים של ההוצאה. הבעיה השנייה היא התגובה שאני מקבלת לכל מאמר שאני כותבת – אומרים לי שאני צריכה להחליט לאיזה קבוצת אנשים אני כותבת אותו, אבל אני לא רוצה להחליט אלא לכתוב לכל מי שסקרן. הוא אמר לי 'אל תדאגי' ואני הייתי גם מאושרת וגם חרדה ובעיקר 'שברתי את הראש' איך אני יוצרת ספר מעניין. הפתרון שמצאתי היה לכתוב ספר שו"ת – שאלה ותשובה. אלא שבניגוד לספר שו"ת ומשום שהיה לי חשוב שאנשים יבינו איך ההלכה עובדת, הרחבתי מאד את השאלות. להלכה יש שני בסיסים שצריך לשדך ביניהם – האחד, שיש כללים ברורים והשני, שתמיד צריך להתאים אותם לסוגיה. לכן היה לי מאד חשוב שהקוראים יבינו שלכל נתון בשאלה יש השלכה על התשובה. הספר כולו, חוץ מהפרק הראשון, מביא בפירוט את השאלות שנשאלתי ואת התשובות. אני לא אשכח את הפגישה הרשמית בהוצאה כשאמרו לי שאם הספר ימכור אלף עותקים לא אצטרך להשתתף במימון הוצאתו. לתדהמתי, עד היום נמכרו כשמונת אלפים עותקים.

אני כתבתי את הספר כדי לשתף אנשים בצורת החשיבה ההלכתית, לשתף במקרים שאני עוסקת בהם הממוקדים במפגש בין ההלכה למציאות. לדוגמא, תלמידה שלי לשעבר שהייתה קצינת נפגעים בצבא, פנתה אלי ואמרה 'כשאני מגיעה לבית מושיטים לי יד ללחוץ או מציעים לי כיבוד. אני לא יכולה לפגוע באנשים ולהגיד שאני שומרת נגיעה או לשאול על כשרות. גם אם תגידי שאסור לי אני אצטרך לחשוב מה לעשות, כי לפגוע בזולת זה יותר גרוע'. בספר ניסיתי לשתף במפגש הזה, שהוא חלק ממציאות החיים שלנו כאן. הרי בקהילה היהודית בפולין לא הייתי נשאלת שאלה כזו. יש עוד פרק על האיסור ההלכתי ליהודי להיות במקום סכנה. הרי זו בדיחה שמחדדת את העובדה שההלכה חייבת לעסוק באתגרי החיים".

מה הייתה התגובה לספר בחברה הדתית?

"החברה הדתית מתעלמת ממנו לגמרי. מבחינתם זה בלתי נסבל שאישה אורתודוכסית כותבת ספר הלכה. עד היום גם לימוד התורה על-ידי נשים פסול בעיניהם. הרי אם אני כותבת שזוג נשוי צעיר צריך לתכנן את עיתוי  וקצב הילודה, ואני מוכיחה את זה בשפה ההלכתית, זה מרגיז אנשים במגזר הדתי. ידעתי שהכתיבה שלי תאתגר ושאני רוצה למסור דרכה דברים שאני לא מוסרת בעל-פה. שילמתי מחירים כבדים מאד על הוצאת הספר. עבורי זו בעצם הייתה טעות לכתוב ספר כזה אבל אני שמחה מאד על 'הטעות' הזו. אנשים שדרך ההלכה היא דרך החיים שלהם וקראו אותו מבינים שהלכה זה משהו מורכב הרבה יותר מכפי שהם חשבו; הם מבינים שהיא פוסעת כל הזמן בין עקרונות ליישום המעשי. אני מקבלת מיילים והודעות וגם ביקורות מכל מיני אנשים. נוכחתי שהציבור צמא לדברים האלו ואני שמחה שלא ויתרתי על החלום. יש בי שמחה גדולה במיוחד על ההתעניינות הרבה בקרב ציבור שאינו שומר מצוות. כואב לי על הבורות האיומה של הילדים בארץ; הרי אלפיים שנות יהדות הן מרכיב משמעותי בזהות שלנו. אני מתרוצצת בכל הארץ כדי להביא את הידע הזה, ואני כמובן לא מתכוונת למחויבות וכפייה אלא לידע. בספר היה כנראה משהו שהצליח להגיע לאנשים ממגזרים שונים. יש לי צילום, משבוע הספר בתל-אביב, של בחורה עם גופיה וכתובת קעקע בכתף מעיינת דקות ארוכות בספר. ביקשתי את רשותה לצלם ואמרתי לה שבזה שראיתי אותה מתעניינת ומעלעלת בו היא עשתה לי את היום.

מסר נוסף שהיה לי חשוב להעביר בספר הוא שההלכה מביאה עקרונות יסוד שאדם צריך לשקול כשהוא בא להחליט החלטה מתוך מערכת חוקים שהוא מחויב לה. רב הוא לא מנהל חיים של אחרים ואני לא אני מחליטה בשביל השואלים. כמובן שבזה אני פוזלת לתוככי המגזר הדתי שבו התפתח מעמדו של הרב שקובע לאנשים מה בדיוק לעשות. זה לא היה כך אף פעם וזה בלתי נסבל בעיני. כמובן שזה משרת את שני הצדדים – הרי רובנו רוצים שיחליטו בשבילם והרבנים מקבלים המון כוח מזה שהם מנהלים חיים של אחרים".

בעצם פתחת חזית מול הרבנים.

"נכון. אבל יש גם המון רבנים שהם בקשר ארוך שנים אתי. למשל ב'פורום תקנה', שאותו יסדנו קבוצה קטנה של נשים, היה ברור שצריך רבנים כדי שהמאבק יצליח והיה צריך לשכנע אותם שזו חובתם. אין לי עניין להתכסח ואני קודם כל בודקת שיתופי פעולה. אבל אני עדיין מהווה איום ולא יזמינו אותי לדיונים הלכתיים כי 'אישה לא מדברת הלכה'".

למרות זאת לפני שנתיים הוזמנת להדליק משואה בערב יום העצמאות. את חושבת שלמרות הקשיים הצלחת להשפיע על השיח ועל המעורבות של נשים בהלכה?

"כשהתקשרו אלי ממשרד ההסברה ובקשו שאדליק משואה הגבתי קשה ולא רציתי. בתי אמרה לי 'מותר להגיד לך משהו? את לא מתביישת? שלושים שנה את צועקת על הבורות וכשמדינת ישראל אומרת לך שרוצים לציין אותך כפורצת דרך בעולמה של תורה את לא רוצה?'. הדברים שלה שכנעו אותי. זה נכון שהיום אני כבר לחלוטין לא בודדה – נשים יכולות ללמוד הלכה ויש עוד נשים ראויות וטובות שעוסקות בהלכה. אני מאושרת מזה".

אם כך העשייה והכתיבה שלך  פרצה  את הדרך לנשים אחרות?

"אולי מה שעשיתי הוא אחד הדברים שהשפיעו על האווירה הציבורית. קרו עוד הרבה דברים. אני לא מיתממת, אני יודעת שיש השפעה אבל אני לא התכוונתי שזה מה שיקרה. עבורי זה היה צורך קיומי, כך שעשיתי מה שאני מאמינה בו".

 

 

 

 

 

 

[1] הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב 2014.

2019-03-12T12:32:40+00:0025/02/2019|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה