רפלקציות על ביקור בעיר קרקוב – חוה שורץ

נאוה דקל

 

חוה שורץ

 "נסעתי לפולין במחשבה שאני רוצה לראות אותה כמדינה עכשווית ולהכיר את התרבות הנוכחית שלה, וגיליתי שקשה לי לעשות את זה. הבנתי את הכוח שיש לזיכרון הקולקטיבי כשהוא הופך  להיות זיכרון אישי". חוה שורץ, מרצה לתולדות האמנות במכון כרם, מורת דרך ודוקטורנטית בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, מסכמת נסיעה שערכה לפולין במסגרת פרויקט "Curriculum Reform) "cure), מטעם תכנית "אראסמוס" של האיחוד האירופי, לחינוך לאזרחות ולערכים דמוקרטיים. מטרת הפרויקט לקדם רפורמה בתכנית הלימודים באזרחות בישראל ובגיאורגיה. השנה הנושא היה הזירה הציבורית – דרכים ליצור אינטראקציות בינאישיות במסגרות חינוכיות ובחברה בכלל. את שלוש המרצות הישראליות ממכון כרם, מהמכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין וממכללת גורדון ואת המרצים מגיאורגיה אירחה האוניברסיטה היגלונית בקרקוב.

"לא תכננתי לנסוע לפולין. טיול כיף לפולין מעולם לא נראה לי כאפשרות סבירה, והמסעות של בתי הספר לפולין מעוררים בי כבר שנים התנגדות", משתפת שורץ במחשבות שהיו לה לפני הנסיעה. "שוב שאלתי את עצמי, לפני הנסיעה, על המסעות הללו. למה לא לנסוע עם תלמידים לפולין? שם רואים את הזוועה במערומיה. שם מזדעזעים עד עומק הנשמה.

אבל מה המטרה של הזעזוע? אמנם יש בתי-ספר שבהם מכינים את התלמידים באופן יסודי, ובמהלך המסע מציגים תמונה מורכבת שכוללת את החיים היהודיים בפולין ובאירופה לפני השואה, אבל הפרויקט בכללותו, כפרויקט ממלכתי, להבנתי ממוקד בזירת הרצח, במנותק מן החיים שאבדו. הוא נועד ללחוץ חזק על בלוטות הרגש, שהופך לחומר הבעירה של כור ההיתוך התודעתי, המתיך את מגוון הזהויות של התלמידים לכדי זהות משותפות אחת, שנעוצה בהיותנו, במהותנו, קורבן; שיוצר תודעה שבה השואה עומדת בפני עצמה, מנותקת מהקשר פוליטי והיסטורי, כהתרחשות בודדה שנגזרה מגורל אכזרי אך רתומה לייעוד – שאנחנו, הישראלים, הם גילומו.  השאלה של פרימו לוי, שסיפר על הייסורים שחווה באושוויץ ועל מה שראה במלים הכואבות, 'הזהו אדם?', עם סימן שאלה, מומרת במסעות הללו בסימן קריאה גדול: 'הנה הסיבה שבגללה קמה מדינת ישראל, שבגללה תתגייסו לצבא בעוד שנה, ושבגללה יש לנו פטור גורף מעתה ועד עולם מכל ביקורת!'.

באופן פרדוקסלי וטראגי, אחרי למעלה מעשרים שנות מסעות של מערכת החינוך לפולין, הלאומנות והגזענות בחברה שלנו הולכים וגוברים, ונדמה שהשואה היא לא תמרור אזהרה כנגדם, אלא דווקא עלה התאנה שמכסה עליהם.  ולכן, בעיניי, לימוד מעמיק ומאתגר של השואה כפי שצריך להיות, נכון יותר שיקרה בכיתה, לא דרך אפקט ההלם, בלי להתעטף בדגל ישראל, אלא כמו שעושים מורים רבים – בשקט, בלימוד היסטורי המלווה בעדויות, בספרות ובשירה, בקולנוע ובאמנות. אלו קשים מעל ומעבר כשלעצמם ואמיתיים לא פחות מה'מקום האמיתי'. מתוכם אפשר לקיים דיון, עם הרבה סימני שאלה, כפי שצריכים לעלות כשמסתכלים לתוך תהום".

הנסיעה שלך בפולין חיזקה אצלך את ההתנגדות למסעות האלו?

"אני חושבת שכן. דווקא משום שנחשפתי לשרידים של תרבות יהודית עשירה, עמוקה ומורכבת, בעיני לנסוע לראות את פולין רק כזירת מוות עושה עוול. אמנם יש בתי-ספר שמנסים גם לתת כבוד לתרבות היהודית שהייתה בפולין אבל עדיין המוקד הוא החורבן והגלות שאנחנו התאוששנו ממנה. לי אין זיכרונות משפחתיים מהשואה, ובביקור הזה הבנתי את כוחו של הזיכרון של הקולקטיב שאני שייכת אליו. הבנתי עד כמה הדברים שלמדתי טבועים בי ועד כמה קשה לי לא להסתכל על פולין דרך הפריזמה הזו. זה התחיל מדברים קונקרטיים כמו למשל כשהמטוס הנמיך מעל פולין ראיתי את השמים האפורים, העצים הערומים, הקור באוויר – הכל נראה לי כמו חלק מאזור אסון. כשנסעתי משדה התעופה לקרקוב דרך היערות הרגשתי שאני מכירה את הנופים מהספרים שקראתי ומהסרטים שראיתי. הבנתי שהכל מתחבר אצלי לזיכרון השואה וזה עורר אצלי הרבה שאלות. נחרדתי לראות שאפילו על הפולנים שהרצו לנו הסתכלתי כאילו שיש כאן קליפה דקה שמכסה על משהו אחר. ניסיתי, וזה היה קשה, לעשות תרגיל רגשי-מחשבתי ולהתמקד רק במה שאני רואה ולא בדימוי.

בעצם התחושות האלו התחילו עוד לפני שנסעתי. במקרה הכנתי שיעור על הצייר היהודי מאוריציו גוטליב (1856- 1879), שנולד בגליציה ושהה בקרקוב בחלק מחייו הקצרים. זה היווה עוד תזכורת לכך שהעיר הזו הצמיחה תרבות יהודית עשירה, לעיתים משולבת בזו הנוצרית. ברור היה לי שיש לקרקוב היסטוריה ותרבות עשירים אבל כשחיפשתי הצעות לטיולים בעיר, ביקור באושוויץ בגרסאות שונות ובמחירים שונים היה בראש רשימת הסיורים המומלצים בעיר. גם במשרדי הנסיעות בעיר עצמה יש פרסומים צבעוניים לסיורים באושוויץ. השיווק הזה החזיר אותי לפריזמה של השואה שהאפילה על הכל".

הצלחת להשתחרר מהפריזמה הזו?      

רחוב בעיר קרקוב

"בהתחלה לא ממש. אבל כשמצליחים לזהות שזה מקום שעובר תהליכי שינוי אפשר קצת להתמקד בהווה. ברור לי, למרות ההתנגדות שלי למסעות הנוער לפולין, שכולנו צריכים להסתובב עם התודעה והידיעה שהייתה זוועה שמי שחולל אותה היו בני אדם ומי שסבלו ממנה היו בני אדם. אבל שאלתי את עצמי אם למודעות הזו צריכים להיות גבולות, כלומר שזו לא תהיה הפריזמה שדרכה אנחנו מתבוננים באנשים. באופן פרדוכסלי אני מרגישה שאחד הדברים שאפשר להבין מזיכרון השואה הוא שאנחנו צריכים לעשות מאמץ עליון לראות אנשים בלי ידע מוקדם. הרי האנטישמיות הייתה תוצר של ראיית אנשים דרך 'ידע' תרבותי מוקדם. הבנתי שאני מסתכלת על הפולנים, שאין לי מושג מיהם ומי היו הוריהם, ורואה אותם כקצה הקרחון של הדימוי שיש לי. בעיני זה אתגר להסתכל עליהם לא כחלק מהידע הקודם.

כמורת דרך אני חווה את החיבור בין הדימוי למציאות גם בסיורים בירושלים. אחד הדברים שאני מספרת זה שאנשים הגיעו לעיר כשכבר היה להם הדימוי שלה מסיפורי התנ"ך או הברית החדשה או מהתפילות. גם בקרקוב הרגשתי שהמציאות נשקפת דרך הדימוי. הבנתי שדימוי יכול לפעמים למחוק את המציאות, ושאם משתמשים בו כדי למחוק אותה זה עלול להיות מסוכן.

השאלה היא מה המקום של זיכרון השואה. האם זה אירוע היסטורי שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאד, או שזו פריזמה, שיכולה להיות כבר משהו פתולוגי, כי היא לא מאפשרת לנו לראות את מה שמולנו כפי שהוא. אבל גם זה היה מאד מורכב – מצד אחד רציתי לא לראות את המקום והאנשים דרך הפריזמה הזו ומצד שני, הזדעזעתי מהמחשבה שאם את לא יודעת מה קרה שם את באמת לא תדעי. למרות האנדרטאות, שלטי הזיכרון והמוזיאונים, הנוף הגלוי לעין מוחק את מה שקרה ומכוסה בשכבת חיים חדשה. לכן לצד הניסיון שלי להסתכל על הדברים כפי שהם כיום הייתה המחשבה המחרידה הזו שאם לא נוסעים למקום כמו אושוויץ עלולים לא לדעת".

האם משהו מהדברים האלה עלה במפגשים שהיו עם אנשי האקדמיה הפולנים והגאורגים?

"יש טינה משותפת לפולנים ולגאורגים כלפי רוסיה. אלו שתי תרבויות שמתאוששות מהתמוטטות הגוש הסובייטי וברור שהם נלחמים על משהו חדש. ברחובות של קרקוב מרגישים את השורשים העמוקים של ההיסטוריה והמורשת הלאומית – האנדרטאות, הכנסיות, גם האוניברסיטה שהיינו בה שנוסדה במאה ה-14, אבל ניכר שהם מעצבים את התרבות שלהם מחדש. אחד הדברים שעלו במרומז במפגשים עם אנשי האקדמיה הפולנים והגאורגים היה החשש מהמנהיגות הלאומנית הנוכחית שיש בשתי המדינות והתקווה שהיא לא תאריך ימים. ניכר שיש תנועת נגד נחרצת בפולין ולפני כשנה, כשהממשלה התחילה לעשות צעדים להגבלת בתי המשפט, הכיכר בקרקוב התמלאה במפגינים".

הספקת לראות את החיים בקהילה יהודית בקרקוב?       

בית הכנסת הרמ"א בקרקוב

"בליל שבת אכלתי בבית הקהילה היהודית בקרקוב. המרכז שהוקם בשנת 2008, מתפקד גם כבית לניצולי השואה שחזרו לעיר אחרי המלחמה וחברים בו גם יהודים מדור שלישי ורביעי, שמבחינתם הם פולנים אבל הם התחילו לגלות עניין במקור היהודי שלהם. יש שם אנשים עם זהויות מורכבות שלא רואים בפולין תחנה בדרך לארץ והמוטו שלהם הוא 'בניית עתיד יהודי בקרקוב'. כשהייתי שם, אחת מחברות הקהילה, ניצולת שואה, נשאה דבר תורה בפולנית, מאד מלומד, מאד פמיניסטי ומלא הומור.

סנדרה לאוטרבך, "מתחת לעורי"

ביקרתי במוזיאון חדש ומרתק, 'מוזיאון יהודי גליציה' שהיו בו תערוכות צילום מעניינות  על החיים היהודיים בפולין אחרי השואה, צילומים של שרידי התרבות היהודית בפולין ושל מקומות ההרג כפי שהם נראים כיום. תערוכה מרתקת בעיני הייתה תערוכה שבה הוצגו עבודותיה של האמנית היהודייה  סנדרה לאוטרבך, שמשפחתה נמלטה  מקרקוב לארה"ב כשהעיר נכבשה בידי הנאצים. היצירות שלה חידדו אצלי את השאלות על רוחות הרפאים של הזיכרון. באחת מהן, שנקראת 'מתחת לעורי', לאוטרבך מציגה מזוודה פתוחה ובה תמונות של בני משפחתה, מסמכים ומכתבים. יצירה נוספת היא הדפס על בד של קיר הנצחה בקרקוב הבנוי משברי מצבות, שעליו מכתבים ותמונות. כך, האנדרטה הקהילתית עברה אינטגרציה לתוך הזיכרון האישי שלה. יצירות האמנות האלו היוו עבורי מעין סיכום מאד מעניין של המחשבות שלי על זיכרון קולקטיבי ואישי".

2018-12-23T11:56:22+00:0023/12/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה