זכויות אדם בעין הקולנוע – הישרדות ולא מותרות

במדור "זכויות אדם בעין הקולנוע", ד"ר טלי זילברשטיין מציגה הפעם סרטים העוסקים בהישרדות, הפרת זכויות אדם והמאבק על שמירתן.

 

בשיעור שקיימנו במכון כרם בערב נר ראשון של חנוכה הזכרנו שהתפיסה העקרונית הבסיסית של זכויות האדם כטבעיות ואוניברסליות, זכויות יסוד של קיום ובטחון אישי, תקפה לכל מי ששוהה במדינה מסוימת גם אם אינם אזרחים בה (והמונחים באנגלית מסייעים לכך: האדם הוא-היא civilian גם כאשר אינו-אינה (citizen. השיחה היתה לגבי הסרט Welcome (במאי: פיליפ ליורה, צרפת 2009), שמתאר מפגש בין גבר צרפתי מהעיר קאלה לפליט כורדי-עירקי, נער בן 17, בתנאים הבלתי אפשריים בהם פליטים אינם מוחזרים למדינות בהן קיים מצב מלחמה, אך נאסר על תושבי המקום לסייע להם בכל דרך שהיא (מקביל לחוק הישראלי נגד הסתננות, (ראו: https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/247_001.htm). מבלי לעשות ספוילר – כדאי מאד לראות את הסרט היפהפה, הן מבחינה אסתטית והן מבחינה אנושית, של ליורה – נאמר רק שהסיום הבלתי נמנע הוא טרגי וכואב, כשמעגלי ההרס שנובעים ממנו מתרחבים אל מעבר לאדם היחיד. המשך לכך מצאנו בסרט נוסף שראינו מאז, פרספוליס (במאית: מרג'ן סטראפי, צרפת 2007), שגיבורתו מרג'ן, שוב נערה צעירה, מוצאת את עצמה נטושה ברחובות וינה, פליטה למעשה מארצה אירן, מחטטת בפחים אחר אוכל, ישנה בפינת מדרכה ומותקפת על ידי גברים עוברי אורח.

והנה, יום למחרת יציאתנו לחופשת החג התרחש הרצח של הילדה סילבנה צגאי בדרום תל-אביב, שהדגים שאם "צריך כפר כדי לגדל ילד", צריך כפר גם כדי להרוג אותו-אותה. סילבנה לא זכתה למערכת תומכת מלבד בית הספר. היא העבירה את ימיה המעטים ללא נוכחות אם – ששעות עבודתה התארכו גם בעקבות חוקים שנוצרו במכוון כדי להקשות עליה את הפרנסה, ללא מסגרת שתקלוט אותה לאחר שעות הלימודים, ללא פיקוח של גורמי הרווחה – מופקרת לגורלה. אופן מותה, לא פחות מעצם מותה, מהדהד כותרת מהעיתון "דה מרקר" (5.11.2018): "האי-שוויון לא רק מחליש נשים – הוא הורג ילדות קטנות בכל העולם", וציטוט אחד מתוכו: "ככל שחברה פחות שוויונית, כך נענשות הבנות יותר במונחי סיכויי ההישרדות שלהן." ונוסיף: מבחנה של חברה הוא ביכולת ההישרדות של החוליה החלשה ביותר בה – במקרה זה של ילדה צעירה, בת למשפחה מפורקת וקשת-יום, כהת עור, ללא מעמד אזרחי, פליטה. הדבר היחיד המעורר תקווה בסיפור הנורא הזה הוא שהתגובה לו – ולרצח של הנערה יארה איוב שהתרחש כמה ימים לפני כן – הכירה בכך, והוציאה אותנו לרחובות.

הטענה שהסיפור של זכויות אדם הוא סיפור של הישרדות צפויה לשתי תגובות אפשריות סותרות: מחד, כביכול מובן מאליו שאי שמירה על זכויות אדם בהקשרים של מלחמות, מהפכות ומשטרים דכאניים משמעותה פגיעה פאטאלית באזרחים. מאידך, היחס בשיח החברתי שלנו לזכויות אדם במובנן היומיומי הוא כאל מותרות: בין אם כהתעסקות דקדקנית יפת-נפש שמסכנת דווקא את בני החברה השלטת, ובין כהתעסקות אינדבידואליסטית מוקצנת, נרקיסיסטית, ב"זכויות שלי" – הטענה הנוזפת, והשגויה מבחינת תפיסת זכויות האדם, שאזרחות מתבטאת בציות ובמילוי חובות ולא בדרישת זכויות. אך כאמור, לא זה הסיפור. כפי שאומר שון פן בתפקיד הרווי מילק, מנהיג המחאה הלהט"בית בסן-פרנסיסקו בשנות ה-70, בסרט מילק (במאי: גאס ואן סנט, ארה"ב 2008): "היו לי ארבע מערכות-יחסים בחיי ושלושה מהם ניסו להתאבד… לא מדובר פה רק במקומות עבודה או ב'סוגיות'. אנחנו נלחמים על החיים שלנו."

מעניין להיווכח כיצד סרטים העוסקים בזכויות אדם, וליתר דיוק בהפרת זכויות ובמאבק לזכויות, מנכיחים זאת. כמעט כל סרט שאנחנו מקרינים בכיתה מראה כיצד המאבק על הזכות לשרוד כמי שאני, או להצליח לשמר את עצמי מבלי להישבר, מתגלם בסופו-של-דבר במאבק על הישרדות פיזית יומיומית, על פת הלחם. לעתים הצורך בלחם הוא המניע, למשל אצל ג'וזי בסרט ארץ קרה (במאית: ניקי קארו, ארה"ב 2005) שנאבקת על הזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד לצד הגברים במכרה המקומי במינסוטה: "אני רק רוצה ללכת לעבודה כמו כל אחד אחר, לקבל משכורת בסוף השבוע, להאכיל את הילדים שלי ואולי להישאר עם מספיק בשביל בירה בטי-ג'ייז במוצאי שבת". לעתים אי הביטחון הקיומי הוא גם המניע למאבק וגם מחירו, כפי שאפשר לראות בשביתה (במאים: אמיר טאוזניגר ואסף סודרי, ישראל 2005), ולשמוע בדבריו של עמרם, אחד מגיבורי הסרט: "עוני זה הרבה דברים; בזה שאתה לא יכול לתת לילדים שלך חוגים זה עוני, בזה שהילדים שלך לא יכולים להתלבש כמו שצריך זה עוני, בזה שהילדים שלך לא עושים שום דבר – לא יוצאים לסרטים, לא מבלים – זה עוני; עוני זה לא רק אוכל, אפשר ללכת לבית תמחוי ולאכול."

לבסוף, לעתים נטבע מחיר המאבק בלחם עבור מי שעד אותה עת היה מבוצר ומאוגד במקום עבודתו, והנה נפל הקורנס והשתנו הזמנים, כמו אצל הכורים הבריטים בסרט גאווה (במאי: מת'יו וורקוס, אנגליה 2014). במהלך השביתה הגדולה ב-1984 הם חוזים בכפרם הולך ומאפיר בחורף הקשה, משובץ בחלונות בתים מעוקלים שנסתמים בלבנים, מכוניות שנזנחות בצידי הרחובות ללא דלק, תושבים במעילים כבדים שנפלטים מבתים משוללי הסקה ומים חמים, כשבמועדון של האיגוד הגאה והמפואר לשעבר יושבים מתנדבים ומורחים שכבות דקות של מרגרינה על משולשי לחם מתפורר. סיסמתם של אלה שיוצאים לסייע להם היא "הם לא ירעבו!", ,"They will not starve!" בתגובה למדיניות המכוונת של הממשלה לחתוך כל סיוע לשובתים על מנת לשוברם – מדיניות שצולחת לבסוף. מה שבא ללמדנו שרעב אינו מקרי ואינו חלק בלתי נמנע מהמציאות החברתית שלנו – הוא תוצאה של מדיניות הגובה את מחירה הן מאלה שמציאות חייהם היא של אי-ביטחון תזונתי – או ביתר פשטות, אי ביטחון בלחם של מחר – והן מאלה שבמאבקם למחר אחר מסכנים לעתים את מטה לחמם.

 

ד"ר טלי זילברשטיין היא מורה לקולנוע ומנחה פדגוגית.

 

2018-12-23T14:51:15+00:0023/12/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה