מי שעומדת מלפניי, מצדדיי ומאחוריי: זכויות נשים מכל צידי המסך – חינוך וזכויות אדם בקולנוע/ ד"ר טלי זילברשטיין

לפני היציאה לחופשת הקיץ הנחנו את היסודות לחיבור שבין זכויות אדם – חינוך לזכויות אדם – וקולנוע, והבטחנו לחזור עם סוגיות, חוויות וסרטים ספציפיים רלוונטיים. חזרנו רעננות במידה אך מוטרדות לא פחות מהתופעות שאנו רואות סביבנו. עם זאת, נושא/קמפיין אחד בולט במיוחד, כואב ומקומם אך בו בזמן מעורר תקווה ותנופה לשינוי: המאבק על זכויות נשים שמתמקד היום בנושא ההטרדות והתקיפות המיניות.

כפי שאפשר לראות לאורך ההיסטוריה, מצבן של נשים הוא "קליפת אגוז" המשמשת פריזמה, שיקוף וייצוג, למצב זכויות האדם בכל תקופה ומקום. כפי שאמר ג'ון לנון בדרכו הבוטה אך המדויקת: "נשים הן הכושי של העולם". בסרט העזרה (ארה"ב 2011) למשל, בולטת ההיררכיה המעמדית המצטלבת עם המגדרית, ומבוססת על כוח פוליטי ופיזי. בראש ניצב הגבר הלבן, מתחתיו האישה הלבנה, הגבר השחור,[1] והאישה השחורה בתחתית הסולם. המפעילות הישירות של המנגנון הפטריארכלי כלפי הנשים השחורות הן הנשים הלבנות, כך שמי ששרויה בעצמה תחת דיכוי היא זו שמממשת אותו כלפי המשך המדרג (על פי העיקרון הידוע כ"הפנמת הדיכוי"). לכן, גם "הגאולה" המסוימת, האפשרות שניתנת לנשים השחורות להשמיע את קולן וכך למרוד במנגנון, מגיעה בהעזרה מאשה לבנה, כמו גם בזכות הסולידריות העמוקה שבין הנשים השחורות.

התפתחות המודעות והאקטיביזם הפוליטי מתפקדים כתהליך דרמטי משמעותי במיוחד בסרטים שנושאם המאבק על זכות הבחירה לנשים. הסרט השוויצרי עושות סדר (במאית: פטרה ביונדינה וולפה, 2017) מצטרף כעת לסרט האמריקאי מלאכיות מברזל (במאית: קטיה פון גרנייה, 2004) ולסרט הבריטי סופרג'יסטיות (במאית: שרה גברון, 2015), לסיפור אחד של מאבק מתמשך בן יותר ממאה שנה. המהלך המשכי אך ההבדלים רבים: בעוד עושות סדר הוא דרמה קומית, מלאכיות מברזל וסופרג'יסטיות הן דרמות פוליטיות, לעתים קשות לצפייה. אחת הסיבות לכך היא שהנשים השוויצריות נאלצו אמנם לחכות עד 1971(!), אך נחסכה מהן האלימות המשטרתית ששיאה האכלת הסופרג'יסטיות בכוח כששבתו רעב בבית הכלא – סצנות השיא מעוררות הקבס, תרתי משמע, בשני הסרטים האחרים, המתרחשים בתחילת המאה ה-20 (ומתארים את האירוע הספציפי הזה באופן דומה מאד).[2] הבדל נוסף בין הסרטים הוא בחירת הגיבורה שמוליכה את הסרט. בסופרג'יסטיות ובעושות סדר זוהי דמות פיקטיבית "מן השורה" – נערה חסרת השכלה ממעמד הפועלים בסופרג'יסטיות, ואישה שחיה בכפר מרוחק, הרחק מהמהפכות המתרחשות בעולם באותה תקופה, בעושות סדר; בעקבות בחירה זו, סיפור הסרט הוא סיפור התפכחותן והחניכה הפוליטית שהן עוברות. במלאכיות מברזל הגיבורה היא אליס פול, דמות מפתח היסטורית בתולדות המאבק האמריקאי, כך שהדרמה המגוללת בסרט היא של מאבקה בכח הפטריארכלי מחד, ובבורות והסרבנות הנשית מאידך.

אמלין פנקהרסט בנאום לקהל, 1910

לכל הדמויות הללו יש "אחיות למאבק" כמו גם "אמהות רוחניות" שמראות להן את הדרך: אמלין פנקהרסט, המנהיגה המיתולוגית, עבור מוד בסופרג'יסטיות; וְרוני, השכנה הקשישה, עבור נורה בעושות סדר; וקארי קאט, דמות היסטורית נוספת, עבור אליס פול. כל אחת מהן מהווה סוג אחר של השראה: פנקהרסט היא דמות רחוקה ובלתי מושגת, ניצבת גבוה בחלון כשהיא נואמת בחשאי לתומכותיה ומוברחת מיד לאחר מכן מחשש שתיאסר; ורוני היא תחליף אם עבור נורה, והקשר האישי, שהופך למורשת אישית, הוא יסוד יחסיהן; וקארי היא דמות האם שעל אליס "לרצוח" באופן סימבולי, למרוד בה כדי להוביל את המאבק לשלב הבא בדרכו. למרות שקארי פועלת לטרפד את המהלכים החדשניים של אליס, היא זו שבסופו של דבר מאלצת את הפטריארכיה, בדמות הנשיא וודרו ווילסון, לשחררה מהכלא ולהיענות לדרישותיה, ומסמנת את חילופי הדורות כאשר בסיום הסרט היא מפנה לאליס, למעשה "מורישה" לה, את כסאה הפיזי.[3]

שלושת הסרטים מדגישים שהמאבק הוא על "זכות הבחירה" במובן הרחב של המילה, וחוויותיהן של דמויות הנשים מדגימות כיצד שלילת כוחן הפוליטי מאפשרת ל"בעליהן" למנוע מהן עצמאות כלכלית, לחסום את התפתחותן האישית והמקצועית, ובאופן כואב במיוחד – לשלול את זכותן כאמהות. בסופרג'יסטיות זו הדמות המרכזית, מוד, שמאבדת את בנה, ובמלאכיות מברזל זו דמות משנה, אמילי אשת הסנטור, שבנותיה נלקחות ממנה כעונש על פעילותה הסופרג'יסטית (וכך מודגמת שוב הנקודה שמודגשת גם בסופרג'יסטיות, שהאפליה המגדרית היא חוצת מעמדות). בעושות סדר, הטריגר עבור הגיבורה הוא החלטת בעלה שלא להרשות לה לחזור לעבוד מחוץ לבית, כשגם כאן הסיבה המוצהרת היא שכעת היא אמא. כלומר, הזכות לשמש אם מוצגת ראשית כפררוגטיבה שמוכתבת על ידי רצון הגברים ולא כזכות טבעית בסיסית, ושנית כאמצעי, שלא לומר תירוץ, לחסום את זכויותיה האחרות של האישה.

כפי שאומרת אמלין פנקהרסט, ומהדהדים גם שני הסרטים האחרים, כדי להשפיע על גורלך צריך להשתתף בחקיקה, כדי לחוקק צריך להיבחר, וכדי להיבחר צריך זכות בחירה. בהשאלה לימינו אלה: כדי לשנות צריך לדבר, כדי לדבר צריך קול, וכדי להשמיע קול צריך קשב. במובן זה, כותרות הקמפיין הנוכחי "#MeToo" – ו"#לא התלוננתי" – מבטאות במדויק את היותו שלב נוסף במאבק המתמשך על זכות השימוש ב"קול".

[1] השימוש כאן במונח "שחור/ה" (ולא ב"אפריקני/ת-אמריקאי/ת") הוא כהנגדה למונח "לבן/ה".

[2] זהו המקור לשמו האנגלי של מלאכיות מברזל: Iron Jawed Angels.

[3] אגב ביטויים קולנועיים פלסטיים, מעניין להשוות את גישתן של במאיות, למשל האופן בו הן משתמשות בסמלים גבריים כמו סוסים (מלאכיות מברזל, סופרג'יסטיות) ולחילופין בפריטי לבוש נשיים (מלאכיות מברזל, עושות סדר), לאופן בו במאים גברים מעצבים את דמותן ועולמן של נשים (למשל באיזה מין שוויון הבריטי מ-2010).

 

ד"ר טלי זילברשטיין היא מורה לקולנוע ומנחה פדגוגית.

2018-10-16T07:53:41+00:00 16/10/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה