איך לקרוא ואיך לא לקרוא בקוראן / אורן פרי-הר

ספר זה – ספק אין בו. (סורה שנייה, פסוק 2)

לפני כשנתיים התגבשה בי ההחלטה להכין קורס לקריאה מודרכת בקוראן. הרעיון המקורי היה להציג קריאה שתתבסס על דיון ספרותי, ותאפשר היכרות בסיסית עם הספר למי שלא בהכרח מעוניינים לקבל את סמכותו הדתית. הכוונה הייתה להתמקד באיכויותיו המוסריות והפילוסופיות, מבלי להידרש לשליטה בשפה הערבית או בהקשר ההיסטורי של הופעתו. שאיפתי הייתה ליצור הזדהות מסוימת עם הספר והבנה רחבה יותר של עולם הדימויים האסלאמי. ככל שהתקדמתי בהכנותיי לסדנה, נראתה המשימה בעיניי קשה יותר, אולי אף בלתי אפשרית.

הקוראן עצמו, אם נבחן אותו כז׳אנר ספרותי, (ומיד נראה שאי אפשר לעשות זאת, משום שהוא איננו ספרות, ובעצם, לא בטוח שהוא בכלל ספר) הוא אסופה של דרשות, העוסקת בנושאים שונים: המקרא העברי, אירועים מרכזיים מהתקופה שבה נכתב, אירועים בחייו של הנביא מוחמד ובעיקר, בגורלו של האדם, לטוב ולרע, הנקבע בהתאם ליחסו לאל ולחוקיו. אסופת דרשות זו מניחה ידע מוקדם בכתבי הקודש היהודיים והנוצריים, היכרות עם העולם הערבי של התקופה ועם העקרונות הדתיים שאותם הוא מבקש להנחיל לקוראיו. מעבר לכך, הסיפורים שעליהם הוא מתבסס לעתים כלל לא מופיעים בו, אלא בספרי הלכה אחרים מתקופתו או בביוגרפיה על חייו של מוחמד, או שהם מוזכרים רק כבדרך אגב. ככל שהתקדמתי בקריאה, חשתי שאני נכנס למבוך שאין ממנו מוצא, שאני מבין את הספר פחות ופחות.

קושי נוסף שנחשף בפניי, בהתמודדות עם הקוראן, היה שאלת מעמדו התרבותי. חקר הקוראן בתרבות המערב במאתיים השנים האחרונות מרבה לעסוק בו כטקסט היסטורי, ולנסות להבין באמצעותו את תולדות האסלאם. קריאה כזו, אולי אף יותר מביקורת המקרא המודרנית, לא רק שאיננה מניחה אמונה בעקרונות האסלאם, אלא להיפך, היא מניחה כפירה בהם. היחס לקוראן בהתאם לתפישת מאמיניו מחייב נטישה מוחלטת של עקרונות חשיבה רציונליים מערביים. כדי לקרוא את הקוראן כמאמין, יש לקבל אותו, לא כספר, לא כדברים שנמסרו לנביאים, ודאי לא כיצירה ספרותית: הקוראן הוא דברי אלוהים חיים. אלוהים הוא המדבר לעתים בלשון יחיד ולעתים בלשון רבים לנמען שזהותו לא ברורה. בכמה מהמקומות נדמה שהוא מדבר אל הנביא מוחמד, המקשיב לדרשות או מקבל אותן בדרך נס. במקרים אחרים, ייתכן שהאלוהות עצמה מדברת אל המאמינים מעל ראשו של מוחמד, פונה אליהם ישירות, כשהוא משמש רק כלי שרת בידיה. בקטעים רבים של היצירה, האלוהות מדברת על הספר עצמו, על ערכו, ייחודו וכוחו. במידה רבה אפשר לומר שהקוראן הוא דמות בספר עצמו, הגיבור המרכזי של היצירה. הבנה זו הפכה בעיניי לנקודת המוצא, הקודמת לקריאה עצמה: קבלת מעמדו הייחודי כדברי אלוהים חיים, וניסיון לגבש הבנה מחודשת למשמעות הביטוי ״דברי אלוהים חיים״.

הנחת יסוד זו, שהקוראן הוא דברי האל, אילצה אותי לוותר במידה מסוימת על התייחסות רציונלית ליצירה, וקירבה אותי מעט יותר להתייחסותם של המאמינים בו. עם זאת, כיוון שאינני מוסלמי מאמין, לא יכולתי לאמץ באופן אותנטי אמונה בו, וכך נקלעתי למצב שבו אינני מסוגל להבין את מעמדו של הספר בכלים רציונליים, אך גם לא לאמץ גישה אמונית כלפיו. במקום שתי הגישות הללו, בחרתי בגישה שלישית, המייחסת כוח אלוהי למילה הכתובה, ללשון, לכל טקסט באשר הוא. הקוראן הוא ספר שהוענק לתרבות, שעד להופעתו לא הכירה את הכתב. הנביא שמוסר אותו לאותה תרבות גם הוא לא יודע קרוא וכתוב. הכוח האלוהי הצפון בקוראן הוא היכולת להעביר תוכן תרבותי מדור לדור, בלא תלות בבני אדם אחרים ותוך פריצת גבולות הזמן. הכתב מסוגל ללמד אותנו חוכמה עתיקה, שמי שהגו אותה כבר מזמן אינם בין החיים, במובן זה, הכתב הוא אלוהי: כך ביהדות, כך בנצרות, כך אצל הומרוס, כך גם באסלאם. מסיבה זו, נקודת המוצא להבנת הקוראן איננה הסורה הפותחת אותו, אלא דווקא סורה מאוחרת, סורת טיפת הדם, שבה מסופר על התגלות המלאך ג׳יבריל (גבריאל) למוחמד:

״קרא בשם ריבונך אשר ברא את האדם מטיפת דם מעובה,

קרא, הן ריבונך הוא רב חסד״ (סורה 96, פסוקים 2-3)

 

הפלא הגדול בהתגלות זו איננו בהכרח הופעתו של המלאך ג׳יבריל, אלא יכולתו של נביא שאינו יודע לקרוא, לקרוא פתאום. רגע הקריאה בשם האל הוא רגע המעבר מתרבות שבעל פה לתרבות שבכתב, מאנאלפאבתיות לאוריינות, רגע שהוא נס תרבותי. הקוראן הוא המקרא, הוא התגלות החוכמה האלוהית הנצחית בשפה הכתובה, הנס הפרטי והחברתי של רכישת תורה שבכתב. החוכמה הניתנת היא נצחית, היא קדמה לכתיבת הספר ותשרוד אחרי מותם של כל דובריה. היא אינה תלויה באדם ובזמן, לכן היא אלוהית. הקוראן הוא התגלמות שלה.

מעבר ליחס לספר עצמו, הקריאה בקוראן קלה יותר ומובנת בהקשר רחב יותר אם קוראים בו על פי נושאים, לאו דווקא מתחילתו עד סופו. בין היתר, כדי לקרוא בו, נעזרתי במעמד המיוחד שיש ללילה בספר. לא במקרה הסהר הוא סמל האסלאם. חוקרי דתות ופסיכולוגים זיהו בו שיירים של דתות ירח קדומות, שתפישתן שונה בתכלית מדתות השמש, שחלחלו לתרבות המודרנית דרך הנצרות. בניגוד לדתות השמש, המסתמכות על אור התבונה, הקוראן מתייחס לאור כהונאה, הוא גורם לנו להאמין שאנחנו מבינים את העולם ורואים את המציאות. דווקא הלילה, המפחיד והמאיים, המסתיר את המציאות, ממחיש לאדם את מצבו, הוא זקוק להדרכה כדי לראות, והקוראן הוא הנר האלוהי שמסייע לו בחשיכה.

אי אפשר לעסוק בקוראן מבלי לדון בשלושה נושאים שנויים במחלוקת, ביחס לאסלאם: נשים, טרור ויהודים. עם זאת, קל מאוד ליפול לתפישות סטריאוטיפיות מערביות, לקרוא את היחס לנשים בקוראן בהתאם לתפישה הליברלית המערבית של המאה ה-19, לחפש בין פסוקי הספר הצדקות למעשי טבח ולפרש כל ביקורת כלפי עם ישראל בספר כאנטישמיות. קריאות פופולריות אלה מקשות מאוד על אדם מערבי לקרוא בספר ויוצרות אי-הבנות מרובות, ואלה צורות קריאה שניסיתי ככל האפשר להימנע מהן. לדוגמה, עם ישראל הסופג חלק מהביקורת בספר הוא במקרים רבים עם ישראל המקראי, שסופג גם ביקורות קשות בתורה עצמה. ככלל, הקוראן הוא מחווה של ממש למקרא, הוא אינו מנסה להתחרות בו או להחליפו, אלא להעבירו לתרבות שלא מכירה אותו. יש בקוראן אהבה גדולה לתנ״ך, שהתעלמות ממנה היא החמצה. גם ליחס לנשים בקוראן פנים רבות יותר ממה שמקובל להציג. אחת המטרות המרכזיות של הספר הוא לעצור את תופעת רצח הילדות, שהייתה קיימת בחצי האי ערב בתקופה הקדם-אסלאמית. תפקידן הייחודי של נשותיו של מוחמד בהכשרתו כנביא ומורה מעניק לנשים מעמד תרבותי מרתק. כמו כן, מבחינה חברתית, הקוראן הוא סיפור כינונה של אבן היסוד של החברה האנושית, שאיננה, כפי שאולי אנו רגילים לחשוב, המשפחה, אלא דווקא השבט. כדי להבין מהו מעמד האישה בספר, יש צורך להתייחס לרעיונות אלה.

 

לכן, בקורס הקרוב, שייפתח במכון כרם בסמסטר הראשון, (ימי שני, 09:00 – 10:30), הדגש הוא קודם כל איך לא לקרוא בקוראן

ואיך לקרוא אותו כדברי אלוהים חיים, במשמעות הרחבה ביותר של הביטוי. לאחר מכן, אפשר להתחיל.

 

אורן פרי-הר הוא בעל תואר ראשון בספרות אנגלית ופילוסופיה ותואר שני בספרות כללית. הוא כותב דוקטורט בספרות על נושא ה״לא כלום״ במחזותיו של וויליאם שייקספיר, ומרצה לספרות כללית ותיאוריה של האמנות במכון כרם ובבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״.

2018-10-17T14:55:00+00:00 16/10/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

2 תגובות

  1. דוד כהן-צמח 16/10/2018 at 6:04 pm - Reply

    אורן, תודה רבה! מעניין מאד. האם תוכל להסביר איך התגבשה תפיסה זו כהמשך למקרא ולברית החדשה? האם קיים, מבינה רעיונית, רצף התפתחותי, לדעתך?

    דוד

  2. אורן פרי-הר 17/10/2018 at 10:27 am - Reply

    לפחות על פי התפישה שלי, הרעיון המקורי של הקוראן היה ניסיון להקנות לתרבות שבעל פה תרבות כתובה, כולל מיתוסים. יש גם גישה ששמעתי מהלל כהן, שטוענת שהיה מאגר מיתוסים שהשפיע על כל התרבויות, לאו דווקא בצורה של התפתחות ליניארית, אלא בו-זמנית. קשה מאוד לדעת, אבל נבואה אחרי הספירה שונה במהותה מבחינת תפישת היחסים בין האדם לאל מזו שהייתה בתקופת כתיבת הטקסט המקראי, ועל אחת כמה וכמה, במאה השמינית. האסלאם לא יכול היה לאמץ גישה נבואית ללא התנ״ך והברית החדשה, כי הוא פועל באותה מסגרת תרבותית. נביא שהיה מתכחש לנביאים ולישוע, היה פשוט נחשב נביא-שקר. נביא אמת היה חייב לקבל את הכוח שלו מהנביאים הקודמים. מלבד זאת, הנס שאני מתמקד בו איננו על טבעי, זהו נס האוריינות, שאיננו חורג מתפישת המציאות המקובלת, הוא פשוט פלא שאיננו סותר את חוקי הטבע.

השאר תגובה