שלומית רוזנטלר
בשנה זו זכיתי להנחות יחד עם וודג' מולה את תכנית 'כנפי יונה'. לאורך השנה קיימנו מפגשים עם קבוצת מורים יוצאי אתיופיה במטרה לבסס ולהעמיק את הזהות המקצועית והאישית, תוך בירור, למידה משותפת והצבת יעדים אישיים בעשייה החינוכית.
לקראת סיום מפגשי הקבוצה שוחחתי עם אביבה בקויה ובת חן רדה-סיאני. שתיהן למדו במכללה האקדמית הרצוג והן מסיימות שנת הסטאז' כמורות לחינוך מיוחד באולפנת אוריה שבנווה דניאל.
מדוע החלטתן להיות מורות?
בקויה: גדלתי בעיר לוד, למדתי באולפנה ושם הייתה לי מחנכת בכיתות י'א –י'ב שליוותה אותי ואת כל הכיתה במסירות גדולה. היא נתנה לנו הרבה מבחינה חינוכית ואישית. ועד היום יש לנו קשר איתה. זה הרשים אותי ורציתי להעביר הלאה את מה שהיא נתנה לי.
רדה-סיאני: החלטתי להיות מורה מכיוון שראיתי בזה המשך טבעי של קריירה חינוכית שהתחילה עוד בימי התיכון ובמסגרת השירות הלאומי. בנוסף לכך, הבנתי שיש בעיה משום שהתחום הבלתי פורמלי מוערך יותר מהחינוך הפורמלי. החניכות שלי פגשו במסגרת החינוך הבלתי פורמלי אנשים משמעותיים ומשקיענים ואני לא יכולתי להעלם מכך שבמובן מסוים המסגרות האלו מחליפות את החינוך הפורמלי. החלטתי שאני הולכת להיות מורה רלוונטית לתלמידים שמדברת אתם מהלב.
ספרו על תוכנית 'כנפי יונה' – איך היא השפיעה על החוויות האישיות שלכן ועל העשייה החינוכית שלכן?
בקויה: ב'כנפי יונה' פגשתי במורים שיש להם אידאלים וחזון חינוכי. אותי זה משמח להיות בתוך קבוצה כזו, לפגוש אנשים איכותיים שפועלים כמוני בשטח, שמתמודדים עם בעיות דומות ושונות ורוצים לקדם את תלמידיהם. גם סדנת הסטאז' וגם הליווי האישי מאד תורמים. עוסקים בתכנית גם בנושאים חינוכיים וגם בנושאים הקשורים לעדה וזה מעמיק את הזהות ומצמיח.
רדה-סיאני: על תכנית 'כנפי יונה' שמעתי מחברות, בוגרות התכנית ומצוות המכללה. הבנתי שמדובר בקבוצה של מורים יוצאי אתיופיה שמתכנסים פעם בחודש, ולומדים ומתדיינים על נושאים הקשורים לחינוך. אני שמחה ומודה על התכנית, מרגישה ברת מזל שלקחתי חלק בקבוצה המדהימה הזאת. זכיתי להכיר אנשי חינוך חדורי מוטיבציה, שדעותיהם מגוונות ויש להם רצון לקדם את מערכת החינוך בישראל ואף להשפיע עליה. התכנית עודדה אותי לחשוף את סיפור העלייה של 'קהילת ביתא ישראל' [יהודי אתיופיה], בבית הספר בו אני מלמדת.
מה דעתכן על כך שהקבוצה הייתה רק עבור מורים יוצאי אתיופיה?
בקויה: זו שאלה מורכבת. אני לא חושבת שזה משמעותי כי המפגש הוא פעם בחודש בו את מועצמת ויוצאת לעבודה בבתי הספר שבהם את עם כולם. למדתי במדרשת נשמת בירושלים עם סטודנטיות בנות העדה ולא הייתה לי בעיה עם זה. כל עוד התוכנית מחזקת ומעצימה זה משובח בעיני. ב'כנפי יונה' הרגשתי שאני מחזקת גם את הצד העדתי וגם את הצד החינוכי – מקצועי שבי, וזה רק לטובה.
רדה-סיאני: הייתה לי חוויה טובה. דנו בנושאים חינוכיים הקשורים לעדה ולמשברי קליטה. יחד עם זאת אני חושבת שהתכנית חייבת לשלב מורים שאינם יוצאי אתיופיה כדי שגם הם יחשפו לנושאים אלו וגם אנחנו נקבל נקודת מבט אחרת על הדברים. לדעתי יש מקום לפעול לצמצום תכניות המיועדות רק לבני הקהילה האתיופית מכיוון שיש בהן ממד שמנציח את הפערים במקום להעלימם.
מה אתן חושבת על מצב המורים יוצאי אתיופיה בארץ?
בקויה: אני מאמינה שמי שטוב במשהו יצליח; אולי זה נשמע קלישאה, אבל זו האמונה שלי. אני שומעת שיש מקומות שלא מקבלים מורים בגלל מוצא, צבע עור או עדה. אני יודעת שיש מקרים כאלו, אבל אני לא חוויתי את זה. הורי גידלו אותי עם ביטחון. אני יודעת מי אני ומה אני ולא חוששת להגיע למקום שאני בוחרת, וגם לא חוששת לעזוב מקום שלא מתאים לי. יש בי צד ישראלי וצד אתיופי – שתי הזהויות קיימות ונוכחות אצלי באופן משמעותי בלי שום צורך להסתיר אותן חס וחלילה.
לסיום, יש מסר שחשוב לכן להעביר?
בקויה: באחד מהמפגשים היינו צריכים להביא חפץ שמבטא את הקהילה. אני בחרתי להביא צנצנת – יש בעדה הרבה דברים נסתרים שאם נפתח נגלה את כל הכוחות והדברים הנסתרים. אני מקווה ומאחלת שכל עם ישראל יכיר את הכוחות והמסירות שיש בעדה. זה אחד הדברים שבוערים בי וחשובים לי, ואני בהחלט רואה בתפקידי כמחנכת גם את החלק הזה – לפתוח בפני תלמידים והורים את ה"צנצנת" ולאפשר היכרות מקרוב.
רדה-סיאני: לדעתי על מנת להיטיב את קליטתם של המורים החדשים במערכת החינוך, משרד החינוך צריך לספק ליווי ותמיכה למורים מתחילים, להקצות מספר השתלמויות רק למורים חדשים על מנת שיוכלו להציף קשיים מהשטח. בנוסף לכך, העלאה בשכר – לתגמל את המורים כראוי. חינוך הוא עבודה מסביב לשעון ולכן השכר צריך להיות בהתאם. והדבר החשוב ביותר הוא לעודד מנהלי בתי ספר להעסיק מורים צעירים וחדשים.
לאורך השנה שוחחתי עם כמה מנהלים שקלטו לצוות בית הספר מורה ממוצא אתיופי על מנת לשמוע את נקודת המבט שלהם. בירושלים פגשתי את ביתיה מלאך, מנהלת בית הספר 'בנות ירושלים' בו מלמדת מורה ממשתתפות תכנית 'כנפי יונה'. מלאך סיפרה כי זהו בית ספר יסודי חרדי המתמקד בלמידה פדגוגית חדשנית במקצועות הקודש והחול, בפיתוח יכולות אישיות של כל תלמידה, בנתינת ביטוי לייחודיות ולכישרונות של כל תלמידה וביצירת מקום שהוא "בית חם" לכולן.
האם היו לך התלבטויות לקראת קליטה של מורה ממוצא אתיופי בבית ספרך?
בית הספר חרט על דגלו לייצר מקום שבו תהיה אחדות בין כל התלמידות והצוות. כחלק מראיית השווה בין כולנו, ראינו לנכון להכניס גם אנשי צוות מגוונים. כניסתה של מורה מהעדה האתיופית לא זרמה בקלות בהתחלה. התלמידות חששו מהלא מוכר והסתייגו מנתינת אמון במורה האתיופית החדשה. היא העבירה לבנות בצורה רגועה ונעימה שיעור בסגנון "האחר הוא אני", עבדנו יחד על החששות והפחדים מול צוות או תלמידות שאינן נראות כמונו בדיוק, אבל דומות לנו בדברים רבים אחרים.
האם את רואה ערך בקליטה של מורים אתיופים בבתי ספר?
אני רואה ערך רב בשילוב צוות ותלמידות מגוון. אני מאמינה שתלמידות שחיות בצורה טבעית החל מהגיל הצעיר יחד עם אנשים שאינם בדיוק כמוהן מצליחות ליצור עולם רגוע, מאפשר ומכיל יותר, שיש בו מקום לכולם ואין בו סטיגמות של משפחולוגיה מכובדת, עדה מסוימת או צבע עור. כאשר נכנסו עוד מורות מרקעים שונים לאף תלמידה זה כבר לא היה מוזר והן קיבלו אותן במאור פנים.
השנה חגגנו בבית הספר חגיגת 'חג הסיגד'. החגיגות כללו את סיפור עלייתה של משפחתה של המורה בדרך לא דרך לארץ-ישראל. גם אמה של המורה ושיתפה את הבנות בסיפור. 'חג הסיגד' היווה בעיני עוד נדבך חשוב לבניית הקשר בין הבנות לעדה האתיופית, וליכולות של התלמידות שלנו לקבל את האחר ולהבין את הקשר של כל היהודים לארץ-ישראל.
מה נכון בעינייך לעשות כדי לשפר את מנגנון הקליטה של מורים ממוצא אתיופי בבתי ספר?
בעיני, מנגנון הקליטה צריך להיות באחריות משותפת של שני הצדדים. בית הספר צריך לתת תמיכה, חום ואמון והמורים חייבים להיות כנים, לשתף בקשיים, לקבל הדרכה ולא לפחד מביקורת.