מה קרה בשואה? לשאלה הזו יש תשובה עובדתית פשוטה: בשואת העם היהודי נרצחו שישה מיליון יהודים. מי שמערער על עובדת היסוד המונחת בבסיסה של תשובה זו הוא מכחיש שואה.
אך התשובה העובדתית הפשוטה הזו כוללת גם פרשנות סמויה, פרשנות לא-הכרחית בעלת השלכות כבדות משקל על משמעות השואה בשיח הישראלי בכלל, ובמערכת החינוך הישראלית בפרט. בשורות המעטות הבאות אבקש לפתוח דיון על פרשנות זו והשלכותיה, ואף להזמין למחשבה על פרשנויות אלטרנטיביות.
היבט פרשני ראשון הגלום בתשובה בא לידי ביטוי בניסוחה הפסיבי: "נרצחו". ניסוח זה מהווה פרשנות המדגישה את היותו של העם היהודי קורבן בשואה. כמובן, העם היהודי היה קורבן בשואה, וטבעי בהחלט שבנותיו ובניו יחושו שזוהי עיקר משמעותה עבורם. ואולם, ככל שחולף הזמן מהתרחשות השואה, כך עתידה ממשות הקורבן של הדורות הראשונים להפוך לשיח קורבני בדורות הבאים. שיח קורבני אינו רע בהכרח. לצד חסרונותיו יש לו גם יתרונות. שלילתו בידי המיינסטרים הציוני בשנות החמישים הביאה לפגיעה בשרידי השואה בישראל ולהדחקת עוצמת הרוע שארע בה. ואולם, כאשר שיח זה הופך לבלעדי עלולות להיות לו השלכות בעייתיות, ההולכות ומחריפות בשנים האחרונות בישראל.
הסגנון הפסיבי מגלם בתוכו פרשנות נוספת, הפעם ביחס לרוצחים. מי רצח את ששת מיליוני היהודים? בקונטקסט הישראלי, הניסוח הפסיבי אינו מבקש כמובן להמעיט באשמת הרוצחים אלא רק מדגיש עד כמה היא מובנת מאליה. ואולם, מבט מעמיק יותר מגלה שבפועל ניתנות לשאלה זו תשובות שונות. החוק משנת 1950 מופנה כנגד "הנאצים ועוזריהם", ואילו נוסח "אל מלא רחמים" שבאתר יד ושם (שנוצר בעקבות פולמוס הנשיא בן-צבי ב-1960) מתייחס ל"מרצחים הגרמנים ועוזריהם משאר העמים". נוסח החוק מדגיש את זהותם הפוליטית של הרוצחים; נוסח התפילה את זהויותיהם הלאומיות. האחרות הלאומית של היהודים מתחדדת בנוסח התפילה; האחרות של "החיה הנאצית" (עיינו "עיין ערך: אהבה") מתחדדת בנוסח החוק.
לאור כפל הניסוחים, עולה שאלה גם ביחס לתגובתה החדה של החברה הישראלית כנגד "חוק מחנות ההשמדה הפולניים". וודאי, בני העם הפולני רצחו יהודים בשואה ואין להכחיש זאת, אך האם עשו זאת דווקא מכוח היותם פולנים? ואולי הם רצחו יהודים יותר מכוח היותם גזענים, שונאי זרים או אנטישמים-נוצרים? והאם הנאצים עצמם רצחו יהודים מכוח היותם גרמנים או יותר מכוח היותם נאצים, ואולי בעיקר מכוח היותם גזענים?
אין כאן דקדוקי עניות אלא הבדלים קריטיים במשמעות השואה. תהום פעורה בין הבנת השואה כרצח העם היהודי בידי עמים אחרים לבין הבנתה כרצח העם היהודי בידי גזענים. השילוב בין הדגשת היות העם היהודי קורבן ובין הדגשת הירצחו בידי עמים אחרים מטעין את השואה במשמעות המעצימה את הזהות הלאומית-לעומתית בישראל. כיון שהעם היהודי נרצח בידי עמים אחרים, עליו להקים לו מדינת לאום להגן על עצמו מפני עמים אחרים. לעומת זאת, ההבנה כי רוצחי העם היהודי היו גזענים מטעינה את השואה במשמעות הסכנה הגלומה בהשתלטותה של התודעה האתנית.
זאת ועוד, ניתן להרהר גם על החד-משמעיות שבקביעת זהותם של הנרצחים כבני "העם היהודי". וודאי, הנאצים רצחו יהודים בשל מוצאם הגזעי. אך האם כך תפסו הנרצחים את עצמם? יהודים רבים מאוד שנרצחו בשואה – חרדים ורפורמים כאחד – ראו את זהותם היהודית קודם כל, ולעתים אך ורק, כדתית. האם הפרשנות הקובעת את זהותם כבני "העם היהודי" אינה עלולה לעשות להם עוול? כמובן, גם מנקודת מבט ציונית ארעה כאן שואה לאומית, אך זוהי פרשנות משמעותית ועמוקה ולא עובדה מובנת מאליה.
ובכלל, מדוע הנאצים ועוזריהם רצחו דווקא יהודים על רקע גזעני? לאובססיה האנטישמית יש כמובן שורשים היסטוריים רבים, אך חלק ניכר מהם נעוצים דווקא בשנאה על רקע דתי. האם המונח היידי "חורבן", היוצר זיקה לאסונותיה הדתיים של היהדות, אינו פרשנות משמעותית ועמוקה לא פחות?
ואולי ניתן לחשוב גם על אפשרות נוספת לבחירה הנאצית דווקא ביהודים. אולי הגזענים הארורים ביקשו להשמיד דווקא את היהודים כיון שראו ביהדות את מקור בשורת צלם אלוהים בעולם, את ניגודה המובהק של תורת הגזע? ואם כן, אולי מה שארע בשואה הוא שאנשים גזענים רצחו שישה מיליון יהודים על רקע של התנגשות מוסרית?
כיצד אנו מלמדים שואה את תלמידינו? מהי המשמעות המונחת בבסיס הוראת השואה שלנו? האם אנו בעצמנו, חס ושלום, לא מצמצמים את משמעות השואה לנרטיב צר מסוים? והאם אנו מודעים להשלכות החינוכיות והזהותיות של הנרטיב שלנו?
ד"ר דרור בונדי, בונה את ביתו בקהילת הקיבוץ-העירוני בית-ישראל, מתרגם את הגותו של אברהם השל לישראל ומלמד במכון כרם ובמקומות נוספים.