המפגש שלי עם ילדי מהגרי העבודה ומבקשי המקלט קרה במסגרת עבודתי בארגון בין-דתי. במסגרת זו אני נמצאת בקשר עם קהילות נוצריות שונות בעיר, וגם עם הקהילה הקתולית דוברת העברית, שמרכזה בירושלים, ברחוב הרב קוק 10. מדובר בקהילה קתולית כמו כל קהילה קתולית בעולם, מאיטליה ועד אפריקה או הודו – רק ששפת התפילה שלה היא עברית. הקהילה קיימת בארץ כבר משנות ה-50 ובעבר היא שרתה בעיקר קתולים שהיו נשואים ליהודים, או אנשי כנסיה, נזירים ונזירות, שחיו בארץ וביקשו לדבר בשפת המקום. בשנים האחרונות הקהילה עוברת שינוי כיוון שהיא החלה להיות מרכז מפגש ופעילות לקהילה של מהגרי העבודה ומבקשי המקלט שילדיהם דוברים עברית.
בארץ חיים לפחות 50,000 מהגרי עבודה מהפיליפינים, וכ-10,000 מהודו ומסרי לנקה – כמעט כולם קתולים. הם חיים עם ילדיהם בתוך החברה היהודית- ישראלית ועובדים במהלך השבוע אצל משפחות יהודיות. בשבתות, כשהאימהות והילדים נמצאים בחופשה, (על פי רוב מדובר באימהות חד הוריות), הן מבקשות לתת לילדים חינוך קתולי כמו זה שהן קבלו בצעירותן בפיליפינים, והן מגיעות לקהילה דוברת העברית. הקהילה מציעה ולא רק תפילות בעברית אלא גם שיעורי דת, טקסים כמו טבילה וקונפירמציה, והכנה לנישואין לזוגות. הכל מתקיים על פי ה"הלכה" הקתולית ובעברית.
בנוסף עלה הצורך לתת מסגרת לילדים גם בשעות אחה"צ, עד שהאימהות חוזרות מהעבודה. הילדים מגיעים למועדון של הקהילה, מקבלים עזרה בשיעורי בית, משחקים, מדברים עם המתנדבים ובעיקר נמצאים במרחב בטוח, מרווח ונעים. עבור רובם, הבית הוא דירה קטנה בנחלאות או בשוק, אותה הם חולקים לפעמים עם עוד משפחות, במרחב מחיה מצומצם, ובמיוחד בגלל מצב הדירה גם בתנאים הגייניים ירודים. הקהילה הקתולית שפתחה את המועדון, לא מתעניינת ברקע הדתי ממנו מגיע הילד, אלא רק בצרכים שלו, ולכן ניתן למצוא שם ילדים השייכים לזרמים שונים בנצרות, בעיקר מהכנסייה הקתולית, האתיופית והאריתראית.
בחמש שנים האחרונות אני מתנדבת במקום אחת לשבוע ונחשפת למצבם הלימודי של הילדים. ילדים בגילאי בית-הספר היסודי, נשלחים בהתאם לאזור הרישום שלהם לבית- הספר רחביה ע"ש דוד ופולה בן גוריון. היום בכל כיתה בבית-הספר יש 3 – 5 ילדים בני מהגרות עבודה ומבקשי מקלט. תלמידי חטיבות הביניים נשלחים בעיקר לגימנסיה רחביה.
הילדים האלו חווים קשיים רבים במסגרות הלימודיות. קודם כל הם מתקשים בגלל השפה הדלה שלהם; עברית הם קולטים רק בבית-הספר וברחוב, ובבית הם מדברים עם ההורים אנגלית בסיסית. האימהות על פי רוב אינן משכילות, ובכל מקרה לא יכולות לעזור לילדים בלימודים כיוון שהן אינן דוברות עברית כלל. הנשים שבחלק מהמקרים באות מאזורים כפריים, גדלו במסגרת משפחתית רחבה, עם סבתות ודודות בעלות ניסיון בגידול ילדים. כאן הן לגמרי לבד וההתמודדות הקשה עם תנאי החיים החדשים והמאתגרים באה לידי ביטוי גם בקשיים של הילדים בבית-הספר. האימהות לא יודעות לזהות מתי הילד לא עומד בקצב של הכיתה; מתי צריך לדאוג כשיכולות הקריאה שלו לא מתאימות לגילו; או מתי בעיות ההתנהגות נובעות מקשיים אובייקטיבים ולא משעמום או שובבות. הן לא יודעות לדרוש מהמורה לשים לב לילד, או לדרוש עזרה כשהילד זקוק לאבחון או לשעות חונכות. הילדים הם אלה שמייצגים את האימא בפני המורה, הם מתרגמים לה את מה שנאמר באספות ההורים ומקריאים לה את התעודה. התוצאה היא, שמי שלא נלחם, נופל, ובכיתה של 40 ילדים עם מורה אחת קל ליפול כשאתם שייכים לקהילה מוחלשת. כך הילדים של מהגרי העבודה ומבקשי המקלט הופכים שקופים, ועוברים משנה לשנה, מכיתה לכיתה עם קשיים בשפה, בקריאה ובחשבון, בלי שאף אחד שם לב.
המתנדבים במועדון של הקהילה הקתולית, מקבלים את שיעורי הבית מהמורה ישירות לווטסאפ האישי. הם יושבים עם הילדים, מתרגלים ומכינים ביחד אתם את שיעורי הבית. אבל זה לא מספיק כי המסגרת הזאת, על כל יתרונותיה, משאירה את הילדים שונים – רק במועדון הם שייכים, רק שם הם לא שקופים.
לכן לדעתי זוהי חובתנו כאנשי חינוך להיכנס לכיתות ולחפש את הילדים האלה, ולעזור להם למצוא את מקומם בכיתה וגם בחברה הישראלית. לעזור להם להתגבר על הקשיים הלימודיים שיש להם תוך התייחסות לרקע התרבותי והחברתי שבו הם גדלים. לעזור להם בקריאה ובחשבון, ובמקביל להתייחס לרקע הדתי ממנו הם באים ולחגים שהם חוגגים. לעזור להם להיות לנראים ולהפוך לחלק מאתנו.
עתידם של הילדים ומשפחותיהם לוט בערפל, אבל הם בינתיים כאן, וחלק ודאי ישארו כאן. אם אנחנו דואגים לעתיד החברה שלנו, כדאי שנסתכל גם עליהם ועל מה שאנחנו יכולים לעשות למענם.
חנה בנדקובסקי מנהלת תוכניות ב"מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים" במרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג (Rossingcenter.org), מרצה ומדריכה סיורים העוסקים בנוצרים ונצרות בארץ. כמו כן היא מרכזת ומלמדת בקורס "ללכת על המים- צעדים ראשונים להכרת העדות הנוצריות בארץ" במכון כרם.