מה למדתי מהקורונה על חינוך? | נאוה דקל
ערב כרם 'מה למדתי מהקורנה על החינוך?' התקיים, בזום כמובן, ב- 31 למאי בהנחייתה של חברת הנהלת המכון, עטר פלג ובהשתתפות ארבעה אנשי ונשות חינוך בוגרי כרם. עמיעד מלצר, מנהל בית-הספר ע"ש הנרייטה סאלד, רחלי ליאון, סגנית מנהלת בית-הספר יחד בהר חומה, סמדר פייל, מחנכת, מורה ורכזת יהדות בבית-הספר יחד במודיעין ותימור מולר, מחנך בקשת שיתפו את חמישים הנוכחים בחוויות ממשבר הקורונה, בקשיים ובתובנות שיש להם מהתקופה הזו.
"המחשבה הראשונה שלי הייתה שבתי- ספר לא סוגרים – זה כמו לשרוף ספרים" אמרה פייל במענה לשאלה על המחשבה הראשונה שהייתה להם בתחילת הסגר. אולם לדבריה משנפלה ההחלטה היא הייתה עסוקה בשאלה איך לשמור על תחושת המשמעות בימים האלה גם בקרב התלמידים וגם במעגלים רחבים יותר. "בדיעבד אני חושבת שגם אני איבדתי לרגע את תחושת המשמעות ושאלתי את עצמי מה התפקיד שלי כשההתנהלות היא בשלט רחוק", אמרה פייל וסיפרה שאחד הדברים שהם עשו בבית-הספר כדי להשאיר את התלמידים ואת המעגלים שלהם מחוברים היה להפיק קבלות שבת מוסיקליות שהשתתפו בהן מורים, תלמידים והורים.
עמיעד מלצר סיפר שגילה דברים מופלאים על הלמידה מרחוק אבל למרות זאת הוא הדגיש שזו לא הדרך שבה היה רוצה להמשיך ללמד. לדבריו, אם זו הייתה דרך הלמידה הקבועה "…אני לא יודע אם הייתי רוצה להיות מורה. הביטוי ריחוק חברתי נחווה אצלי כקשה מאד. העניין שאני מוצא בבית-הספר כל יום הוא המגע האנושי; הקרבה האנושית חשובה לי ואין בעיני תחליף ללראות ילדים משחקים".
"הקורונה שמה במרכז הרבה חוליים של מערכת החינוך ולא איפשרה לנו להסיט את המבט", אמרה רחלי ליאון, "למשל, האתגר הפדגוגי – פתאום למורים היה ברור שהם לא יכולים להעביר בזום שיעור של ארבעים וחמש דקות. הם ראו בבירור תופעות שבכיתה יותר קשה להם לראות". ליאון סיפרה שכשהלמידה מרחוק התחילה היא הרגישה שנוצרה הזדמנות לשאול שאלות על תהליכים שלא עובדים בחינוך ולהאיץ תהליכי שינוי. היא דיברה על אשליית השליטה שיש למורים כשהם מלמדים בכיתה בעוד שבמציאות שנוצרה הם נידרשו לחשוב אחרת ולהשתמש בדרכי הוראה מגוונות, כך ש"המשבר הזה נתן לנו את ההזדמנות והחובה להמציא את עצמנו מחדש". לדבריה היה מרגש ביותר לראות את ההתארגנות המופלאה בשטח ואת המחנכים שאמרו "יש לנו תפקיד במשבר הזה…ואנחנו לא משאירים את הילדים לבד".
"חשתי שהיו הרבה ילדים בכיתה שלי שנכנסו לבדידות גדולה והיו תופעות רגשיות לא קלות", אמר תימור מולר. הוא התייחס לחשיבות הקשרים שנוצרו בין ההורים לילדים בתקופה שבה הם היו ביחד בבית וסיפר שהוא שאל את עצמו מה הילדים צריכים עכשיו ממנו ובכלל מעולם המבוגרים. אחת התשובות הייתה צוות 'יחד' שהוא הקים ביחד עם ילדי כיתתו כדי לאתר תלמידים שזקוקים לקשר וכדי ליזום פעילויות משותפות. "הבנתי שהם צריכים שיהיה מבוגר שיהיה מעין זרקור על נקודות משמעותיות בתקופה הזו, שאחת מהן היא תחושת היחד. בשיגרה אני מלמד דרך קשר והכותרת 'למידה מרחוק' הרתיעה אותי כי מה שאני מנסה לעשות זה מקרוב. כך שהיה בזה אתגר – איך ללמד מקרוב כשאנחנו רחוקים. זו הייתה השאלה שליוותה אותי בתקופה הזו ועוד אין לי אליה תשובה ברורה".
לאחר שיחה על הגילויים שהיו להם על עצמם, על התלמידים שלהם ועל תהליכי למידה בתקופת הסגר פלג שאלה "האם אתם לוקחים משהו מהתקופה הזו?". פייל סיפרה בתשובתה על הפער בין ההתרגשות והשמחה שלה מהחזרה לבית-הספר לבין המציאות שבה הרבה תלמידים "ישבו אבלים וחפויי ראש" והחזרה לשיגרה טלטלה את עולמם. אבל למרות זאת היא הדגישה שהתקופה הזו חידדה בעיניה את העובדה ש"…אנשים עדיין צריכים קשר ומשמעות ואנחנו כאן בשביל לעזור להם למצוא אותם".
היבט משמעותי לדברי מולר היה החשיפה בתקופה הזו: "אני לימדתי עם שני ילדים על הברכיים וכל התלמידים ראו איך אני מגיב כשהילד שלי מכעיס אותי. הם ראו אותי כל כך חשוף, בלי מסכה. זה היה מאד חזק". גם כשחזרו ללמוד בכיתה התלמידים דיברו על הבית שלו וגם על הבתים שלהם. החשיפה הזו עוררה לדבריו שיח כנה וישיר על החיים שלהם והשאלה היא איך ניתן להמשיך אותו. גם ליאון דיברה על תחושת הביתיות והשותפות שהיו מאד חזקים בתקופת המשבר ויצרו ברית חזקה בין המורות והמורים לתלמידים.
חשיבות האוטונומיה של המורים שהתאפשרה בזמן המשבר עלתה מדבריו של מלצר. לדבריו זהו פרק משמעותי בהיסטוריה של החינוך, כאשר מתוך המסירות והמחוייבות של צוותי ההוראה צמחה יצירה שהייתה ספונטנית ועצמאית. מלצר הדגיש ש"יהיה טוב מאד לכל אנשי ונשות החינוך לקחת את האוטונומיה הזו אתם הלאה".
השיחה הסתיימה בתשובתה האופטימית של ליאון לשאלה על היחס של הציבור כלפי המורים. לדבריה בתקופה הזו התחדדה העובדה שאנשי ונשות החינוך הם עובדים חיוניים לחוסן הלאומי של ילדי ישראל ולמשפחותיהם. "השטח התגלה במלוא תפארתו בתקופה הזו והרבה הורים חוו לראשונה את המשמעות שלנו בחיי הילדים שלהם ואת הדברים שאנחנו מתמודדים אתם בכיתות, כך שאני חווה הרבה הערכה שיכולה אולי להצמיח משהו אחר בעתיד".
תלמידי המעמד הבינוני הם הסובלים העיקריים. במיוחד הדתיים. המשפחות גדולות יותר מאשר במשפחות החילוניות, אין אינטרנט מהיר כי הם גרים בשכונות ותיקות או ביש"ע והאיטנרנט מאד איטי והמורים היו בטוחים שהתלמיד מתנתקת במכוון
תלמידי בתי הספר התורניים נאלצו להתמודד עם לימודי הליבה וגם לימודים תורניים. בנוסף, החובות של החינוך הממלכתי כמו מבחן באזרחות שקשה להבנה. כנראה שהמפקחים לקויי למידה ומתקשים לנסח שאלות שמובנות לכל תלמיד. אחרת, למה הממוצע כל כך נמוך? למה תלמידים טובים לא מסוגלים לענות על השאלות שכתובות בניסוח עקום למדי, שאלות פתוחות שמקשות על כל תלמיד שיש לו בעיה כלשהי, אבל לא מקבל עזרה