כחומר ביד היוצר: האם למורה מותר לחזור בו?

אריאל סרי-לוי

באחד מהסיפורים הנוגעים ללב בספר שמואל, מודיע אלוהים לשמואל על החלטתו להדיח את שאול מן המלוכה:"נִחַמְתִּי כִּי־הִמְלַכְתִּי אֶת־שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי־שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת־דְּבָרַי לֹא הֵקִים" (שמואל א טו, יא). הפועל "נִחַם" בלשון המקרא פירושו, בקירוב, "חזר בו": אלוהים חזר בו מהחלטתו שלו עצמו – קודם החליט להמליך את שאול, וכעת הוא מודיע על הדחתו.

שמואל ושאול דומים לא רק במצלול של שמותיהם אלא גם בטרגיות המלווה את דמותם: הופעת סינדרלה פלאית על במת ההיסטוריה הלאומית, ולבסוף דחיקה מלאת עלבון. אולי משום כך שמואל מתקשה לקבל את הגזרה האלוהית על הדחת שאול: "וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל־ה' כָּל־הַלָּיְלָה" (שם). אלוהים מינה את שאול, ואחר כך חזר בו; כעת שמואל מבקש מאלוהים לחזור בו מן ההחלטה לחזור בו.

הזעקה אינה מועילה, ולמחרת נאלץ שמואל לבשר לשאול את הבשורה המרה. שאול מנסה לתרץ את כישלונו, אך לבסוף מודה בחטאו ומתחנן למחילה. ברגע דרמטי הוא אוחז במעילו של שמואל המבקש לעזוב, והמעיל נקרע. שמואל מודיע לו כי כשם ששאול קרע את המעיל, כך אלוהים יקרע מעליו את המלוכה, ומוסיף: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שם, כט). זו הכרזה תיאולוגית כבדת משקל: תחינותיך לא יעזרו, משום שאלוהים אינו חוזר בו – הרי אלוהים איננו אדם.

זו הצהרה מאוד אירונית לנוכח העובדה שאלוהים דווקא כן חזר בו – מן ההחלטה להמליך את שאול; והאירוניה מועצמת משום ששמואל, המצהיר בפני שאול שאלוהים לעולם לא יחזור בו, זעק בעצמו כל הלילה לאלוהים בתקווה שיחזור בו מן ההחלטה לחזור בו. אפשר ללמוד מכאן משהו על הפער המתגלה לא פעם בין הצהרות רשמיות לתחום הפרטי, ובין האידיאולוגיה למציאות. אך אני מבקש להתעכב על העמדה התיאולוגית המוצהרת: אלוהים אינו חוזר בו, אינו מתחרט, שכן אינו אדם. חרטה, לפי העמדה הזו, מעידה על אנושיות, ואנושיות במקרה הזה פירושה חולשה.

בסיפור מקראי אחר מובעת העמדה הזו על ידי בלעם, המגיב לבקשתו של בלק לקלל את עם ישראל, ומסביר לו שמכיוון שאלוהים כבר בירך את ישראל, העניין בלתי הפיך, שכן: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן־ אָדָם וְיִתְנֶחָם. הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה?" (במדבר כג, יט). האם אתה חושב, תוהה בלעם, שאלוהים הוא כמו אדם – מכזב, מתנחם, אומר ולא עושה, מדבר ולא מקיים?

בשנים הראשונות והקשות שלי כמורה, שמעתי לא פעם את העצה: לא משנה מה – אל תחזור בך לעולם. תהיה עקבי, אל תפגין חולשה. אל תשבור את המילה. מורה שמוותר, מתחרט, שוקל שוב את החלטתו, נכנע להפצרות, לתחנונים ולדמעות – הוא מורה חלש, והתלמידים לא יסמכו עליו ולא יתייראו ממנו. אפשר לנסח את העצה שקיבלתי בפרפראזה על דברי שמואל: "מורה בישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא תלמיד הוא להינחם".

ההתלכדות של חודש ספטמבר וחודש אלול מעוררת את השאלה: האם בכל זאת אפשר להתחרט? האם שינוי ההחלטה הוא בהכרח גילוי של חולשה? והלא המציאות, כפי שמלמד הסיפור של שמואל ושאול, לעתים טופחת על הפנים – אפילו של אלוהים, וקל וחומר של מורה בשר ודם. האם היצמדות עיקשת ובוטחת להכרזה, יהיו הנסיבות אשר יהיו, היא תמיד המעשה הנכון?

כמו בכל נושא כמעט, גם בנושא של ביטול ההחלטה הקודמת – זו שהכתובים מתארים בפועל היפה "הינחמות" – יש במקרא יותר מעמדה אחת. לצד האמביוולנטיות של שמואל, והעמדה הנחרצת של בלעם, אחת מנבואותיו של ירמיהו מציגה עמדה הפוכה. בנבואה זו אלוהים מזמין את ירמיהו למקום מיוחד כדי להשמיע את דבריו: סדנת מלאכה של אומן היוצר כלים. ירמיהו מתאר את מהלך העבודה בסדנה: "‏וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה־הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל־הָאָבְנַיִם‏ וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת" (ירמיהו יח, ג–ד).

היוצר עושה בחומר כבשלו, ודומה שירמיהו מוקסם מן הגמישות שהיוצר מפגין ומהעוצמה האדירה הנתונה בידיו: היכולת להחליט באופן שרירותי איזה כלי יעוצב מן החומר החם, והאפשרות להשחית ברגע אחד את הכלי וליצור כלי אחר במקומו. ואז שואל אלוהים את ירמיהו: "הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא־אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל? – נְאֻם־ה'; הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם, ו). והוא מפרט: "‏רֶגַע  אֲדַבֵּר על־גּוֹי וְעַל־מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד, וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו – וְנִחַמְתִּי עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ;‏ וְרֶגַע  אֲדַבֵּר על־גּוֹי וְעַל־מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ,‏ וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי – וְנִחַמְתִּי עַל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ" (שם, ז–י).

נבואה זו של ירמיהו היא היפוך מבריק של העמדה התיאולוגית שראינו אצל שמואל ובלעם. הטענה שלהם הייתה שאלוהים, בניגוד לאדם, אינו מפר את הבטחתו ואינו חוזר בו מהחלטות קודמות. לעומת זאת, ירמיהו שואל: האם אלוהים יותר חלש מהיוצר בסדנה, היכול במחי יד להרוס וליצור? ודאי שלא; עם ישראל בידי אלוהים הוא "כחומר ביד היוצר". ולא רק עם ישראל, הוא ממשיך, אלא כל העמים: לעתים אלוהים מחליט "לנתוש ולנתוץ ולהאביד" עַם מסוים, אך העם הזה משנה את דרכיו – ואז אלוהים חוזר בו מן העונש שהטיל עליו. ולעתים קורה בדיוק ההפך, וגם אז אלוהים ניחַם על מה שחשב לעשות לו.

נבואה זו אינה מציגה פשרה פרגמטית. לא נאמר בה שחרטה היא אמנם חולשה, אך בנסיבות מסוימת אין מנוס ממנה. הרבה יותר מזה: חרטה אינה סימן לחולשה, אומר אלוהים לירמיהו, אלא סימן לעוצמה. הינחמות אינה תכונה אנושית אלא תכונה אלוהית מובהקת. הנכונות לשנות את ההחלטה, לטובה או לרעה, אינה סימן לאובדן שליטה אלא דווקא לשליטה. חשוב להדגיש שההינחמות גם אינה מוצגת בנבואה הזאת כגחמה שרירותית: אלוהים אינו משנה את החלטותיו ללא סיבה, אלא מתוך קשב מתמיד לשינוי שחל אצל בני האדם. אם האדם יחזור בו, לטובה או לרעה, גם אלוהים יחזור בו בעקבותיו.

מן הנבואה הזו נחזור לאלול, בואכה הימים הנוראים – כי על בסיס הנבואה הזו, הקוראת לבני האדם לשנות את דרכיהם, נכתב הפיוט היפהפה "כי הנה כחומר", המושר בקהילות האשכנזיות בליל יום הכיפורים; ונחזור גם לספטמבר – כי אולי אפשר לחלץ מהנבואה הזאת גם דמות רכה וגמישה יותר של מורה, אפילו מורה מתחיל, ואפשר לשלוח ממנה דברי עידוד למורים שהתחילו את השנה בתחושה של אובדן שליטה, וחוששים שאם ינסו להשתנות כעת, המצב רק יידרדר. גם המורה הוא יוצר; גם הוא יכול להינחם, להיענות ולהשתנות, מתוך קשב למציאות. מותר לו, ואפילו רצוי, לתת לתלמידיו להשפיע עליו ולשנות אותו. לכל הדעות, זו תכונה אנושית; ולפחות לפי חלק מהדעות, זו גם תכונה אלוהית.

 

 

אריאל סרי-לוי הוא מרצה למקרא במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ובמכון כרם, עמית בתר-דוקטורט בחוגים למקרא ומדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר במכון שלום הרטמן.