נאוה דקל
"האקדמיה לא קורצת לי… לא אעזוב את ההוראה. בית-ספר מושך אותי יותר", זו הייתה תשובתו של דוד,* ד"ר למדעי המדינה לריאיון בנושא "דוקטורים והוראה בבתי-ספר – הילכו שניהם ביחד?". את הריאיון ערך חנן בירנצוויג, דוקטורנט ללימודים קלאסיים ותלמוד באוניברסיטה העברית וסטודנט לתעודת הוראה במכון כרם, במסגרת מחקר בנושא שהכין ל"אסיף", פרוייקט סיום הלימודים במכון. לדברי בירנצוויג זו שאלה מתבקשת שכן "בבית-ספר עוסקים בהוראת חומר לימודי, ומי מתאים יותר מהאנשים האלה ללמד את התחום בו הם מתמחים?". אלא שתשובתו החד משמעית של דוד הייתה יוצאת דופן. בירנצוויג ראיין עשרה דוקטורים ודוקטורנטים ממדעי הרוח, שמקצתם דחו את הרעיון ללמד בבית-ספר תיכון לחלוטין ואחרים העלו הסתייגויות שונות. "ראיינתי אנשים שאני מכיר אישית, שחשבתי אינטואיטיבית שהם מתאימים להוראה ויכולים להיות מורים מצוינים, ומרביתם הסתייגו מהרעיון ורצו להשתלב במחקר באקדמיה. יחד עם זאת הם היו מודעים לקושי שיש בשנים האחרונות, כאשר הולך וגדל מספרם של אקדמאים בעלי תואר שלישי שלא מוצאים את מקומם באקדמיה".
בעיות משמעת היוו גורם משמעותי ברתיעה של המרואיינים מפני הוראה בבתי-ספר: "אין לי יכולת נפשית להתמודד עם משמעת" אמר יצחק, דוקטורנט, והדגיש כי ילך ללמד בחינוך הפורמאלי "רק אם לא יהיה לי מה לאכול". אהרון, גם כן דוקטורנט שהיה מורה במשך חמש שנים, ציין כי יחזור להוראה רק אם לא יסתדר באקדמיה. בין היתר הפריעו לו הדימוי של המקצוע והשכר הנמוך.
מרים, דוקטורנטית למקרא הדגישה כי גם שכר גבוה לא ישנה את החלטתה לא לחזור להוראה בתיכון, לאחר ניסיון של שלוש שנות הוראה בתיכון מקצועי לבנים. תשובתה של אלישבע, דוקטורנטית לספרות, הייתה מורכבת: "בסוף זה עניין כלכלי, משרה אקדמית מושכת ונותנת ביטחון. זה גם אומר להיות אדם משפיע בחזית של המחשבה. לאקדמאים יש מקום, מרחב ותנאים להשפיע". הוראה בבית-ספר מהווה לדבריה תפנית שתהיה מלווה במשבר ובנוסף, "להיות גם אמא וגם מורה זה קשה. האקדמיה זה אוורור. להתעסק עם ילדים בבית ואחר כך גם בבית- ספר זה קשה". אלא שלצד ההסתייגויות האלו אלישבע מדברת על הסיפוק שיש בעבודת ההוראה ועל כך שיש נקודה שבכל זאת גורמת לה לחשוב על חינוך "…זה הזיכרון שיש לי על מעט מורים שהרגשתי שהם רואים אותי והראש שלהם בשמיים. הם היו כמו אוויר לנשימה וזה הבהיר לי כמה חשוב שיהיו מורים לא מערכתיים שמביאים שאר רוח לתוך בית-הספר. יתכן שדרך המחשבה הזו תגרום לי להיכנס להוראה".
מי שמצא את דרכו להוראה היה בירנצוויג עצמו המסיים השנה את לימודיו לתעודת הוראה במכון כרם. "הרבה שנים עסקתי רק במחקר והתחלתי להשתעמם רק עם הספרים", הוא משיב לשאלה איך הוא הגיע למקצוע. "גם אני חשבתי שאעסוק רק במחקר ואולי גם בתרגום, אבל הרגשתי שמיציתי את הישיבה רק מול ספרים ושאלתי את עצמי מה עוד אני יכול לעשות. חשבתי כבר בעבר על הוראה ולא הייתי בטוח שזה מתאים לי. חברים המליצו לי על כרם; התקשרתי ובאתי לוועדת קבלה ממש לפני תחילת שנת הלימודים, וכשהבנתי שאני יכול לנסות ללמוד שם החלטתי להירשם. כשהתחלתי ללמוד גיליתי את האור. במסגרת הלימודים היו לי התנסויות בהוראה שבהן הייתה לי תקשורת טובה עם התלמידים; אהבתי את האנרגיות שיש בבית- הספר, את האותנטיות של התלמידים ועברתי את טבילת האש. היום גם חינוך לא מרתיע אותי אלא להפך. להוראה יש השפעה גדולה על הרבה אנשים ועבורי היא הרבה יותר משמעותית ממחקר".
ד"ר אמיתי ברוכי-אונא, בוגר מכון כרם
"מבחינתי להיות מורה זה דבר מצוין וראוי שצריך ונכון לעשות"" אומר ד"ר אמיתי ברוכי-אונא, שסיים השנה, בגיל 46, את לימודיו לתעודת הוראה בלשון, היסטוריה ותנ"ך במכון כרם לחינוך. הדוקטורט שלו הוא בהיסטוריה של עם ישראל בתקופת המקרא ולמרות שהוא מרצה כבר שנים באקדמיה אין לו קביעות ולדבריו "נפל לי האסימון לפני כמה שנים שלא תהיה לי עבודה קבועה באקדמיה".
במקביל להיותו מרצה באוניברסיטה העברית ובמספר מכללות, ברוכי-אונא לימד השנה עברית בתיכון בית-צפאפא. המשכורת הייתה אחד השיקולים בהחלטה של ברוכי-אונא להיות מורה. בעצם הוא התקבל לכרם כבר לפני שמונה עשרה שנים אבל, מכיוון שגם אשתו מורה, נראה היה להם אז שאי אפשר לקיים משפחה רק עם משכורות של מורים. "לכן נתתי צ'אנס לכיוון האקדמי אבל מאז שנכנסה רפורמת 'עוז לתמורה' אני אומר ש'הלואי שהייתה לי המשכורת של אשתי'".
ההתנסות הראשונה שלו כמורה הייתה לפני שנתיים, ביאסא, התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים "שם הבנתי שללמד בתיכון זה אתגר אחר לגמרי מאשר באקדמיה. כבר למדתי במכון מופ"ת לתעודת הוראה למורי מורים, ונהניתי ונתרמתי אבל זה לא עזר לי ללמד בתיכון. יש הבדל משמעותי בעיני משום שבאקדמיה הסטודנטים בחרו לבוא וללמוד והאתגר הוא להעביר את החומר בצורה מהנה וטובה; בתיכון קודם כל צריך להצדיק את עצם העיסוק בנושא ואחר כך ללמד אותו באופן מעניין. לכן, לקראת סוף מחצית א' באותה השנה הבנתי שאני חייב ללמוד לתעודת הוראה בכרם. כיום אני מצטער שהלימודים במכון הם רק שנתיים. בעזרת הלימודים כאן הצלחתי לכוון את עצמי טוב יותר גם להוראה במכללות וגם בבית-הספר. הסדנאות הדידקטיות והליווי המעשי עזרו לי מאד. המשוב שקבלתי מרחל וולפיש, שליוותה אותי בהכשרה המעשית וצפתה בשיעורים שלי, היה מדהים ומועיל ובזכותו שיניתי המון דברים בהוראה. בכמה מהקורסים למדתי עם סטודנטים שלמדו אצלי בקורסים באוניברסיטה וזו הייתה עבורי חוויה מיוחדת.
בשנה הבאה אמשיך ללמד באקדמיה אבל תהיה לי גם כמעט משרה מלאה בתיכון בית-צפאפא. אני אוהב את המפגש שיש לי שם עם התלמידים והמורים; התאהבתי באנשים האלה ואני נהנה להכיר את העולם הזה. בכלל, יש לי הרגשה שעכשיו אני יכול להיות מורה טוב".