נאוה דקל
"אמנות היא כלי נפלא להתבוננות בעצמך וזו בעיני נקודת פתיחה מצוינת להיות מורה משמעותי", אומר מתן בן-טולילה, אמן, מורה ורכז מגמת אמנות בחטיבת הביניים בתיכון לאמנויות בירושלים ובוגר מכון כרם לחינוך. "רוב עבודת הסטודיו נעשית לבד. אתה נמצא המון שעות בשבוע לבד ומנסה לעשות משהו בעל ערך וזה לא תמיד מצליח. אתה מתוודע כך באופן עמוק למוגבלויות בדרך שלך ושאולי, אם תמשיך לעבוד קשה, בעוד שנתיים יהיה לך רגע של התבהרות. אם מצליחים לתווך לתלמידים שיש לנו כלי להתבונן בעצמנו, ולפעמים להצליח ולפעמים להכשל, זה בעיני מהלך חינוכי משמעותי. תחשבי כמה תלמידים מגיעים לבית-הספר אדישים; לעומת זאת האמנות מחייבת אותנו להיות במצב של ערנות מוגברת".
את ההוראה בתיכון לאמנויות בן-טולילה התחיל במקביל ללימודים לתואר שני באקדמיה לאמנויות בצלאל. "נכנסתי לכיתה בלי שום ניסיון או הכנה וחשבתי שההוראה היא עניין זמני" הוא אומר, "אלא שאחרי עשר דקות בשיעור הבנתי שאני בתוך זה לעוד הרבה שנים. הרגשתי, פעם ראשונה בחיים שלי, שיש הלימה בין הצד האמנותי שאני רוצה לבין הצד האנושי של לפגוש אנשים וללמוד אתם. אחרי שלוש שנות הוראה הגעתי לכרם ולמדתי שם במקביל להוראה. בכרם היו מאד גמישים אתי ואפשרו לי לקחת קורסים שמתאימים לתחומי העניין שלי. הלימודים היו טובים בעיקר מהצד האנושי – הרגשתי שיש שם אנשים ברמה גבוהה ומורים מצוינים. למדתי עם אתי אברג'יל, אמנית שאני מעריך וגם מזדהה עם הדרך שלה כמורה – לשים הכל על השולחן, גם את המקומות הפגיעים והמורכבים. זה לימד אותי איך להיות מורה יותר טוב".
אתה יכול להסביר מה זה אומר מבחינתך להיות מורה טוב?
"אני מאמין שמורה טוב הוא לא זה שמציג אידאל כאילו שהכל מצליח לו. בעיני מורה טוב הוא מורה שמחובר לקרקע ומשתף את התלמידים בלבטים שיש לו; מורה שלא חושב שהוא יודע הכל אלא פתוח להקשיב ומבין שהוראה היא עשייה משותפת ביחד עם התלמידים. אני מאד נהנה מההוראה – אני מורה באמנויות אחת עשרה שנים, מהן חמש שנים כרכז מגמת אמנות בחטיבת הביניים ובשנה הבאה ארכז את המגמה בתיכון. התלמידים בבית-הספר לומדים הרבה שעות אמנות וחשוב לי שתהיה להם תחושה נעימה ושהדיבור יהיה בגובה העיניים. הקבוצות שלנו היום הטרוגניות וכשאנחנו נכנסים ללמד אנחנו צריכים מצד אחד להכיל את כל התלמידים ומצד שני להכיל את הקבוצה. המשמעות היא שאנחנו צריכים להשתמש בהטרוגניות כבמנוף חינוכי".
לא פשוט ליישם את הרעיון הזה.
"נכון, אבל אחד הדברים המענגים בעיני כאיש חינוך זה לעסוק בשאלה איך עושים את זה. קשה ללמד את התלמידים להקשיב לכולם ולהיות מודעים לאבחנות של כל אחת ואחד. המודעות לעצמך ולאחרים היא הכלי שאתו אני עובד; כלי שגורם לך להיות יותר ענו. האמנות מבהירה לך שגם לך לא הכל הולך חלק ושאתה צריך לדעת לקבל את זה גם אצלך וגם אצל התלמידים. אולי היום יש לך תלמיד שלא הצליח אבל מחר זה יכול להשתנות.
מורים אומרים הרבה פעמים שילדים הם כמו חמר שצריך ואפשר לעצב. אני לא חושב שתפקיד המורה הוא כל כך מוחלט. אני חושב שאני כמורה צריך דווקא לזכור לא לבוא עם יותר מדי כוח והשפעה. אני צריך לדעת איך לתת לכל תלמיד את המקום לבחור את הכיוון שהוא רוצה וגם את המקום להכשל. התפקיד שלנו הוא לעזור לתלמידים כך שהנפילה שלהם תהיה רכה, כדי שהם ינסו שוב ויצליחו, משום שהם עושים משהו שנובע מהם.
את הצד השני של מה שאני אומר קראתי בספרו של אנרי מאטיס רשימות של צייר. ב 1908מאטיס לימד ב Academie Matisse. הוא מסביר בספר שהפסיק ללמד וסגר את האקדמיה כעבור שלוש שנים, משום שנואש מלראות את תלמידיו 'עושים מאטיס' והבין שעליו לבחור בין להיות צייר לבין להיות מורה. אם מורה מרגיש שהתלמיד יוצר בשבילו או בשביל ההורה, עדיף שלא יהיה שם. העבודה של מורה היא לאפשר לתלמיד להיות עצמו ולעסוק בלגדול. עדינות היא בעיני תכונה יקרה למורה".
אמרת שהוראה היא האהבה השנייה שלך. ספר על האהבה הראשונה – האמנות.
"הגעתי לאמנות בגיל מאוחר יחסית. כשסיימתי את הצבא התלבטתי מה ללמוד. הייתה לי פינה חמה בלב לאמנות אבל בעצם עסקתי במיוחד בספורט. החלטתי לנסות ללמוד בבצלאל, וכשהתחלתי הרגשתי שאני במקום הנכון לי. היה לי קשה, הרגשתי שאני לא מבין את השפה, את הגישה ואת האנשים. אבל הבנתי שאני יכול להתפתח שם ושציור הוא 'הדבר שלי' שהכי מרגש אותי. כשאתה מצייר אתה מול בד ריק עם גבולות ברורים ובכל פעם אתה צריך לטפס על ההר מחדש. במקביל, יומיים לפני תערוכת הגמר בבצלאל, נולדה בתי הבכורה ונכנסתי לפאזה אחרת שבה אני, ביחד עם אשתי, צריך לפרנס. באותה תקופה הבטן בערה בי וכל השבוע חיכיתי ליום חמישי שהיה יום הסטודיו היחיד שלי. הבנתי שזה לא מספיק לי ושאם אני אמשיך כך אני אהיה אדם שלא טוב לו. החלטתי ללמוד לתואר שני ולהרחיב את שעות העבודה שלי בסטודיו גם אם אצטרך לוותר על עבודות ולהפסיד כסף. עד היום אני מברך על ההחלטה הזו כי כך נהייתי אמן ומורה. מאז אני מקפיד על העיקרון הזה בדבקות – אני מצייר לפחות שלושה ימים בשבוע ובחופשות בכל יום. בדרך הזו אני יכול גם להעניק יותר כמורה.
הציורים שלי סובבים סביב ציור פיגורטיבי וציור מופשט שנוכחים באותו המרחב. אני מצייר הרבה נופים שאמנם לא קורה בהם שום דבר דרמטי אבל הם מכילים איזה מתח, דריכות ותחושה שעוד רגע יקרה משהו. מצד אחד נראה שהם לא ממקום ספציפי, וודאי לא מישראל, אבל מי שמתבונן בהם לעומק מרגיש טוב טוב את החרדה שאנחנו חיים בה כאן".
כאמן אתה פעיל מאד – בחודש הבא אתה משתתף בשלוש תערוכות חדשות בתל-אביב ובניו-יורק*.
"נכון, זה הרבה וזה כף. יחד עם זאת יש לי גם תכניות חדשות בתחום ההוראה. אני מתכנן יוזמות שיפגישו את התלמידים עם הסביבה ועם קהילות אחרות. בימים האחרונים כתבתי עם רכזת התיאטרון בבית-הספר תכנית לתיאטרון בובות לתלמידי כיתה י', שתהיה בשיתוף עם בית-הספר למדעים ואמנויות במזרח ירושלים. זה בעיני כיוון שחשוב שנתפתח בו – גם אנחנו כתיכון לאמנויות וגם אני כאמן וכמורה. הבנתי שבשנים הראשונות כמורה הייתי עסוק בלהשיט את 'הספינה הזו' לכיוון שרציתי. באיזשהו שלב התנועה הזו נהייתה טבעית, אני פחות עסוק בה ויכול להתחיל לעבוד על אפיקים אחרים. באמנות יש פיתוי להיות עסוק רק בעצמי ומבחינתי חשוב גם לצאת החוצה".
*ב 6 ביוני תפתח ב -JCC במנהטן התערוכה Watershed Moments שיוצגו בה עבודות נבחרות מהביאנלה לאמנות בירושלים.
באותו היום תפתח תערוכה זוגית של מתן בן טולילה והאמנית אילה לנדאו בגלריה קו 16 בתל-אביב.
ב-7 ביוני תוצג עבודה חדשה של בן טולילה בתערוכה קבוצתית בגלריה נגא בתל-אביב.
לאתר של מתן בן-טולילה https://www.matanbentolila.com/installation-view
