עבדתי כמורה במשך כמעט עשרים שנה. מעולם לא השתתפתי בשיח פורמאלי על פרקטיקות ההוראה שלי. שיחות מזדמנות בחדר המורים הן שעזרו לי לשרוד כמורה חדשה. עכשיו, כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שהייתי, כמו מורים רבים אחרים, בודדה ומבודדת.
במאי 2016, כל היועצים ממרכז הפסג"ה במזרח ירושלים הוזמנו למפגש על 'מורים מובילים' במכון כרם. במפגש הזה ראיתי הרבה פנים מוכרות ובאופן כללי האווירה הייתה ידידותית. המנחה הציגה לנו תמונה של קבוצה של רופאים הבוחנים ביחד צילום רנטגן. היא אמרה שבמקצועות אחרים, כמו ברפואה, למידה מקצועית היא חלק מהפרקטיקה. אחר כך, היא הראתה קטע וידאו על מנחה בסדנא שמבקש מהמשתתפים לצייר מפלצת. לא הכרתי את המלה 'מפלצת' בעברית, ולא הצלחתי לכתוב אותה נכון במילון המורפיקס באייפון שלי. ניסיתי להכיל את אי הידיעה ולהתאזר בסבלנות עד שאוכל לברר את פירוש המלה. המנחה אמרה שהסרטון הוא 'ייצוג של פרקטיקה', (לא היה לי מושג מה זה!), ושאלה מה ניתן ללמוד ממנו. הייתי סקרנית לגבי הרעיון החמקני הזה, 'ייצוג של פרקטיקה', ולגבי האפשרות ללמוד ממנו, אך אז כמה מדריכים התחילו לדבר בכעס. מקצתם התחילו ממש לצעוק ואמרו שקשה ללמוד מסרטון קצר כזה, שהם תמיד מתבוננים בפרקטיקה שלהם ולומדים ממנה, ושאין שום דבר חדש בהצגת הדברים. הייתי בפירוש מופתעת מהפתיחות ומהקולניות שבהתנגדות שלהם. עוד התרשמתי מהשלווה של המנחה אל מול ההערות החריפות האלו.
כמה חודשים אחר כך הבנתי לעומק שייצוג של פרקטיקה פירושה הדמיה "קבועה" של המצב האותנטי בכיתה. הדמיה זו מאפשרת למורים לחשוב, לנתח, להרהר ולהתבונן במציאות ההוראה ולמידה לאחר שזו "הפסיקה להתקיים". למדתי איך לבחור אותו, להתבונן בו ולנתח אותו… גם אני הצטרפתי לתהליך!
מכון כרם חיפש שותף ערבי לצוות של 'מורים מובילים'. בפעם הראשונה בירושלים מורות ומורים ממזרח ומערב העיר ישתלבו בלמידה משותפת. הוזמנתי לראיון, נפגשתי עם יעל פולברמכר והלה ברגר, דברתי פחות טוב בעברית ויותר טוב באנגלית… לשמחתי, הפכתי לחברה בצוות של 'מורים מובילים', בלי לגמרי להבין את משמעות ההתנסות הזו.
לאט ובהתמדה למדתי שמורים צריכים להוביל קהילה שתוביל מעגלי למידה. הלמידה מתחילה עם סוגיה או שאלה לגבי הפרקטיקה של ההוראה, ומתמקדת בניתוח ייצוג הפרקטיקה במטרה להגיע לתובנות חדשות. נהניתי לעבוד וללמוד. פיתחנו מודעות לחשיבות של בחירה: איזה סוגיה חשובה? איזו הדמיה מבטאת הכי טוב את הנושא שאנחנו בוחנים? הבנו שתהליך מכוון של "בחירת הייצוג" יוצר פרספקטיבה שנקבעת מראש על ידי המורה וזה משפיע על תהליך החקירה, שאילת השאלות והניתוח. מעגל הלמידה השלם יוצר פרספקטיבה על למידה והוראה, ואותה יש לבחון במציאות, מול הכיתה.
הקורס היה מאתגר לכל חברי הצוות ובמיוחד לי. הייתה תחושה של אי ודאות, של תהליך למידה לא-יציב. ההתנגדות הקולנית של המדריכים, שהייתי עדה לה במפגש הראשון, לא נעלמה בקורס. חלק מהמורים היהודים החילונים הרבו להתבטא והעבירו ביקורת חריפה. מורים ערבים שמודעים להיררכיה היו בדרך כלל מאופקים ונמנעו מלדון באתגרים. זה ודאי גרם לרגשות לא נעימים, כפי שציינה בביישנות אחת המורות הערביות במפגש הסיכום של הקורס: "לפעמים כשעבדנו בקבוצות קטנות, הייתה חסרה לי תחושת שייכות".
המציאות היומיומית הקשה בירושלים נכחה בקורס, אבל אף פעם לא נדונה במכוון. כדי להתגבר על הקושי השפתי, בכל מפגש היה תרגום סימולטני. במהלך הקורס כל המורים דנו בנושאים שלהם וניתחו את ייצוגי ההוראה שלהם, וכך חיזקנו את שיתוף הפעולה ואת הידע. ניסינו ליצור אווירה חיובית בעזרת הסתמכות על הניסיון של המורים, ובעזרת מתן הזדמנויות להתנסות בלמידה והצבת אתגרים מהשטח. 'המורים המובילים' שלנו חלקו דאגות אנושיות ומקצועיות דומות, ויתכן שאלו עזרו לשבור את הסיפור האחד על הקונפליקט.
אי השוויון בין בתי ספר היהודים והערבים, וההבדל בדירוג בין בתי הספר שבמערב העיר לבין אלו שבמזרח העיר העלו שאלות לגבי האפקטיביות של התהליך בבתי הספר שלנו. בכל זאת, כאשר ביקרנו בבתי ספר ובדקנו את קהילות הלמידה, מאוד התרשמנו מההשפעה החיובית שהייתה למורה המובילה ולקהילה שלה על הסביבה בבית הספר. בתרבות בית ספרית המתאפיינת בדלתות סגורות, ושבה ישנן מעט הזדמנויות ללמידה המכוונת על ידי ה"אני", המורים העריכו מאוד את המודעות להתפתחות העצמית שלהם, ואת לקיחת האחריות עליה.
לגבי ההתנסות האישית שלי ב"מורים מובילים", אני מרגישה שהמחשבה שלי אותגרה (ואגב, כך גם העברית שלי!). יעל, הלה, אני ושאר חברות הצוות עובדות כקהילה, ללא מבנה היררכי. יש לנו מספיק זמן לחשוב, להתבונן ולהגיב… אני מלאת מוטיבציה ללמוד כל הזמן, ואני לא היחידה. הילה התחילה ללמוד בקורס ערבית, ויעל רושמת לעצמה מילים במהלך הפגישות הדו-לשוניות שלנו, כך שהיא כבר יודעת היטב את ההבדל בין "קהילה" ו"קבוצה" בערבית.
אני משתפת גם מורים אחרים במה שלמדתי: כדי להוביל צריך ליצור צוות, לא לתרץ תירוצים ולהתמקד בהוראה ולמידה, להתבונן בעבודה שלך, לחשוב עליה, לבחון רעיונות חדשים, לאהוב את התלמידים שלך, לצפות מהם הרבה, לחלום, להציב מטרות, לקחת סיכונים, לטעות… אז מצליחים בתהליך והופכים את הבלתי-אפשרי לאפשרי.