על חירות ואחרוּת – מחשבות לחג שבועות/ ד"ר דוד כהן-צמח

 

בלשון ימינו מקובל לנקוט את הכינויים "חג החירות" עבור חג הפסח ו"חג מתן תורה" עבור חג שבועות. כידוע, המושג "חירות" איננו מושג מקראי, אלא יסודו בלשון חכמים. במקרא אנו מוצאים את הביטוי "בן חורים" וכן "חֹרים", אך לא את שם העצם המופשט "חירות". המקרא נוקט לשון "חופש" תמורת המושג המאוחר "חירות" (מושג אחר, "דרור", יידון להלן). חג הפסח המקראי איננו נקשר בכתובים המקראיים ישירות למושג "חופש", אלא בעקיפין וברמיזות קלות בלבד. עם זאת חג הפסח נקשר באופן מובהק בכתובים רבים ליציאת מצרים, יציאה מעבדות לחרות, ובשל כך נתקבעה  עבור פסח ההגדרה "חג החירות". הגדרת חג השבועות כחג מתן תורה אף היא איננה נרמזת במקרא כלל, אלא עולה מתוך דברי חז"ל. הגדרתו הרווחת במקרא היא "חג הקציר".

עיון יסודי בכתובים המקראיים עשוי ללמדנו שבתורה נרמז שחג השבועות מבטא חירות לא פחות מחג הפסח. ספר דברים מעלה על נס את יציאת מצרים כאירוע מכונן. האירוע המציין שחרור מעבדות לחירות אמור לשמש מנוף לחינוך הדורות הבאים. אחד ממשפטי המפתח של הספר הוא: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…", המופיע בספר חמש פעמים. ביטוי זה בא בכל מופעיו בספר בהקשר של אזכור חלשים ונזקקים בחברה. רוצה לומר, אתה, השומע, היית עבד במצרים, נחשפת לסבל ולעוולות בהיותך עבד, ולפיכך, בהיותך אדם חופשי, מצופה ממך לנהוג בחסד ובהגינות כלפי החלשים והמסכנים. זהו אחד הלקחים החשובים שמחברי ספר דברים מנסים להקנות לציבור. והנה, כאשר ספר דברים דן בסוגיית החגים ובחוקיהם, מופיע ביטוי חשוב זה דווקא בהקשר של חג השבועות (דברים ט"ז 9 – 12) ולא בדיון אודות חג הפסח! (פסוקים 1 – 8). הציפייה הטבעית שלנו היא שאזכור עבדות מצרים יופיע בהקשר של חג הפסח, אך אין זה, כאמור, המצב. החוק אודות חג השבועות, הוא חג הקציר, דן במתנות מהיבול שבעל השדה נדרש להעניק לאנשי השוליים – העבד, האמה, הלוי, הגר, היתום והאלמנה – ועל כן הוא מוסיף את הנימוק "וזכרת כי עבד היית". המסקנה המתבקשת היא: החירות וחיי הרווחה ניתנו לעם ישראל על מנת שהעם ילמד להעניק חיי רווחה לנזקקים ולמוחלשים. הספרות הכוהנית תורמת אף היא את חלקה בנדון. אזכור עלובי החיים, העני והגר, והדרישה להעניק להם מתנות עניים מופיעים דווקא בפסקה הדנה בחג השבועות, ולא בחגים אחרים (ויקרא כ"ג 15 – 22, והשוו י"ט 9 – 10). המחוקק המקראי דורש מהחקלאי, שיצא מעבדות לחירות, התיישב על אדמתו שלו, נעשה עצמאי כלכלית והפך להיות אדון לאחרים, לא לשכוח את האחר.

נמצאנו למדים שחג הפסח הוא אכן חג החירות, אך זוהי חירות פיזית בלבד. זהו "החופש מ-" כהגדרת ישעיהו ברלין, זהו השחרור הפיזי מעבדות מצרים.     לעומת זאת חג השבועות הוא חג החירות הרוחנית, כאן מצוי רעיון ה"חופש ל-" חג השבועות הוא החג שמנסה ליצוק תוכן משמעותי למושג חירות. החופש שניתן לישראל ניתן לתכלית מסוימת. החירות, לפי הבנה זו, באה לידי ביטוי עמוק רק בהתייחסות האנושית של האדם כלפי זולתו, בהתייחסות אל האחר. ביטוי נוסף לתפיסה זו אנו מוצאים בספר ויקרא. על פי ויקרא כ"ג 15 – 16 יש לספור שבעה שבועות החל מחג הפסח. בהתאם לכך סופרים חמישים יום בין חג הפסח לחג השבועות. סיומה של תקופה זו (ימי ספירת העומר) הוא בציון יום החמישים כחג השבועות. במקביל לכך נאמר בויקרא כ"ה 8 – 12 כי יש לספור שבע שבתות שנים, שבע שמיטות, ובסופן מציינים את שנת החמישים כשנת היובל. היובל מוגדר כאן כשנה של דרור ("וקראתם דרור בארץ", וביחזקאל מ"ו 17: "שנת הדרור"). הקבלה זו עשויה להורות, לדעתי, שיום החמישים (חג השבועות) מבטא בדיוק את מה שמבטאת שנת החמישים – דרור! יש לציין שהמשכו של פרק זה דן בגאולת אדמות ובשחרור עבדים והוא מסיים כך: "…ויצא בשנת היבל הוא ובניו עמו. כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (פסוק 55). ואמנם, בדברי הנביאים ישעיהו וירמיהו המונח "דרור" מייצג שחרור שבויים ועבדים (ישעיה ס"א 1, ירמיה ל"ד 8 – 17). מכאן, החירות של עם ישראל באה לידי ביטוי עמוק ומשמעותי רק כאשר לנגד עיני האדם ניצב זולתו, האחר אשר נחשב מוחלש ואשר ראוי לתמיכה. החירות שלי מתגשמת כאשר אני מעניק חירות לאחר המשועבד. החופש שלי תלוי בחופש של האחר.

הייפלא עתה שבחג השבועות, חג הקציר, נוהגים לקרוא את מגילת רות? רות, האישה המואבייה, המגיעה חסרת כל לבית לחם בעונת הקציר ונזקקת לחסדי הקוצרים מגלמת בדמותה את האחר האולטימטיבי. בועז החומל עליה, מיטיב עמה ומעניק לה מתנות עניים הוא בן החורין האולטימטיבי. מהזוגיות של בועז ורות בא לעולם דוד. כידוע, על פי המסורת דוד הוא "אביו" של המשיח. הרעיון המשיחי קשור לדמותו של משיח בן דוד שאמור לבשר את השלום בין כל העמים ולציין את תום עידן המלחמות והשעבוד ותחילת עידן חירות האנושות.

על מנת להימנע מפשטנות (וגם כדי לסבך קצת את העניין…) אוסיף, במאמר מוסגר, שהמקרא מציג בשכיחות גדולה את נושא המאבק בין פרטים והמאבק בין עמים. הסיפורים על קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו ועוד רבים אחרים מלמדים אותנו שלעתים מזומנות האחר הוא אחי, אך בו זמנית הוא גם אויבי. איך הפרט אמור להתמודד עם בעיית האחר שהוא אחי וגם אויבי? איך העם אמור להתמודד עם סוגיית עם אחר שהוא קרוב אלינו ביולוגית, אך מאיים פיזית עלינו ועל קיומנו? המואבים, מהם יצאה רות, קרובים קרבה ביולוגית לישראל, אך לאורך תקופת המקרא נתפסים כאויבי ישראל ומהווים איום על שלום ישראל. אכן רות כפרט מהווה דוגמה לאחר "חיובי", אך אחרים מקרב עמה אינם נתפסים כחיוביים. בניגוד לרות, פרעה בסיפור יציאת מצרים מייצג את "האחר השלילי". פרעה הוא סמל השעבוד ועל כן, על פי תפיסת המקרא, יש להיבדל ממנו ומעולמו. כאן ניצבת לפנינו הבעיה: מתי וממי יש להיבדל ומתי ואל מי יש להתחבר? סוגיית הבידול והחיבור ושאלת האח שהוא אויב ראויות לדיון נפרד.

לסיום נשוב לסוגיית האחר המחייב בוודאות התייחסות חיובית.  דרך שמירת החוקים הסוציאליים וההומניטריים שבתורה אמור כל איש מבני ישראל לבטא את חירותו. באמצעות שמירת חוקי העבד, הגר, היתום, האלמנה והעני, שהם ללא ספק ה"אחר החיובי", מגלה כל ישראלי את יכולתו ליטול אחריות על גורלו ולממש את חירותו הלכה למעשה. מכאן שהחוקים החברתיים של התורה ניתנו על מנת שכל אדם יוכל להפוך מעבד לבן חורין. אשר על כן, אנו מגיעים בעל כורחנו להגדרת חג השבועות גם כחג החירות, אך גם כחג מתן תורה. הואיל והתורה עיקרה הוא חוקים, והואיל והלוז של חוקי התורה הוא החוקים החברתיים, והואיל והחוקים החברתיים תכליתם להשיג חירות, הרי שחג מתן תורה הוא חג החירות.

 

ד"ר דוד כהן-צמח, מרצה למקרא במכון כרם, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. נטל חלק בפירוש כתובים וערכים בסדרת "עולם התנ"ך", מופיע בסדרת הרצאות וידיאו מטעם "מקראנט" ועוד.

2018-05-13T14:22:40+00:00 10/05/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה