"באביב של שנת 1998 קנתה בלומה לנון בחנות ספרים בסוהו עותק ישן של ה”שירים" של אמילי דיקינסון, ובהגיעה לשיר השני, בפינת הרחובות הראשונה, דרסה אותה מכונית.

ספרים משנים את גורלם של בני-אדם. יש כאלה שקראו את ה”טיגריס ממלזיה” והפכו למרצים לספרות באוניברסיטאות מרוחקות. “סידהארתה” הוביל עשרות אלפי צעירים להינדואיזם, המינגווי הפך אותם לספורטאים, דיומא היפך בחייהן של אלפי נשים, ונשים לא מעטות ניצלו מהתאבדות בזכות ספרי בישול. בלומה היתה הקורבן שלהם.

היא לא היחידה. ליאונרד ווּד, הפרופסור הזקן ללשונות עתיקות, נותר משותק למחצה אחרי שחמישה כרכים של ה”אנציקלופדיה בריטניקה”, שניתקו ממדף בספרייתו, פגעו בראשו; חברי ריצ’רד שבר רגל כשניסה להגיע ל”אבשלום, אבשלום!” של ויליאם פוקנר, ובגלל מיקומו הלא מוצלח על המדף נפל מהסולם. חבר אחר מבואנוס-איירס חלה בשחפת במרתפים של ארכיון ציבורי, והכרתי כלב צ’יליאני אחד שמת מסיבוכים בעיכול, לאחר שטרף את דפיו של “האחים קרמאזוב” באחר-צהריים נזעם.סבתי נהגה להגיד לי, בכל פעם שראתה אותי קורא במיטה: “עזוב את זה, ספרים זה מסוכן.” שנים רבות האמנתי שהיא בורה, אך הזמן הוכיח את השכל הישר של סבתי הגרמנייה".

הפתיחה של הספר: בית הנייר מאת: קרלוס מריה דומינגס