"בעיר המחוז N   היו מספרות ובתי לוויות כה רבים, שנדמה כי תושבי העיר נולדו אך ורק כדי להתגלח, להסתפר, להזליף על ראשיהם מי קולון ומיד למות". זוהי הפתיחה לספר "שנים עשר הכיסאות".

בהמשך אנו למדים על שמותיהם של בתי הלוויות בעיר המחוז N  – "ברוכים הבאים" הוא דוגמא לכך.

ואילו הספר 'עגל הזהב' נפתח בשיר תהילה למכונית במסווה של קינה לגורלם של הולכי הרגל: "את הולכי הרגל יש לאהוב. הולכי הרגל מהווים את חלקה הגדול של האנושות. יתר על כן – את החלק הנעלה שלה. הולכי הרגל יצרו את העולם. הם אלה שבנו ערים…התקינו מערכות ביוב ומים…הפיצו את התרבות ברחבי תבל, המציאו את הדפוס…הכניסו לשימוש סכיני גילוח…וכשהכול היה מוכן, כשכוכב הלכת שלנו קיבל מראה פחות או יותר מסודר, הופיעו הנהגים. יש לציין שגם את המכונית המציאו הולכי הרגל. אבל הנהגים משום מה מיד שכחו את זה. הם התחילו לדרוס את הולכי הרגל…".

אסטרונאוט סובייטי אחד, שנשאל אלו ספרים היה רוצה לקחת אתו במסעו לחלל השיב: "את כתבי אילף ופטרוב". במי המדובר? בצמד סופרים סטיריקנים שמיליונים קראו את יצירותיהם והרהרו על משמעותן. 

שותפות יצירה בין שני סופרים היא תופעה נדירה בעולם הספרות. במקרה של אילף ופטרוב היא הגיעה לזהות מושלמת: שניים שהיו ממש לאחד.

מהו תוכן הספר "שנים עשר הכיסאות'? חמותו של אִיפּוֹליט מַטְבֵייבִיץ' ווֹרוֹבְּייָנינוֹב, פקיד צנוע בלשכה למרשם אוכלוסין, מגלה על ערש מותה שהיא תפרה את היהלומים שהיו לה לתוך אחד מתריסר כיסאות שהרכיבו את מערכת הישיבה הסלונית שהייתה לה בימים שלפני המהפכה.  אל מסע החיפוש  אחר האוצר מצטרף הנוכל השרמנטי אוסטפ  בנדר, נוכל קלסי, מלא תושייה, חוצפה ורעיונות. המרדף אחר הכיסא מוביל את צמד הגיבורים לצמתים מרכזיים בתרבות הסובייטית ומציג פנורמה ססגונית של החיים וההווי ברוסיה של סוף שנות העשרים.

סיפור הרפתקאות משעשע ושנון, שופע חידודי לשון ומימרות הומוריסטיות מושחזות.