רחל וולפיש, ראשת תכנית אשכולות במכון כרם, תוכנית לימודי תרבות יהודית ישראלית, מביאה את המדרש היפה על מהות האבל ועל האיסור לנצל אותו
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רָבוּ פְּרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ,
אָמַר לָהֶם: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן?
אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל?
וְנִשְׁתֶּה יַיִן שֶׁמִּמֶּנּוּ מְנַסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל?
אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת.
– אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת.
– פֵּרוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים.
– אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת אֲחֵרִים.
– מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטֵל נִסּוּךְ הַמַּיִם.
שָׁתְקוּ.
אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאֹמַר לָכֶם: שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִקָּר אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזֵרָה גְּזֵרָה;
וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ.
אלא כּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר בּוֹ דָּבָר מֻעָט;
עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעֻדָּה וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מֻעָט;
וְעוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּרֶת דָּבָר מֻעָט
(בבלי בבא בתרא ס ע"ב)
…..
לפני כמה שנים צפיתי בשיעור של מורה צעירה. זו היתה כתה ז', כתת החינוך שלה.
בתחילת השיעור שאלה המורה את הכתה: האם מישהו רוצה לשתף בסיפורי אבל? במשפחה, אצל חברים או שכנים קרובים?
נשתלתי בכסא. אין מצב, חשבתי לעצמי, שככה היא פותחת את השיעור.
אבל הופתעתי. הכתה שיתפה פעולה בצורה מלאה. תלמידים שיתפו בסיפורים מרגשים, כואבים, רחוקים וקרובים. כולם הקשיבו היטב זה לזה. היה שקט מכבד ואמון. רציתי שהשיעור הזה יימשך עוד ועוד.
אבל המורה הצעירה היתה לחוצה, השעון תקתק והשיעור שלה בעצם עוד לא התחיל. זה היה רק טריגר, רק המנה הראשונה.
"עוד סיפור אחד, טוב נו, עוד שניים. זהו, אתה האחרון. תודה לכולם, ועכשיו אחרי שדברנו קצת על אבל הגענו לעיקר. נקרא ביחד טקסט שמדבר על האבל על חורבן בית המקדש. כולם לפתוח את החוברות בעמ'.9, ונקרא : "שנו רבותינו, כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל.."
אני לא חושבת שהיא הספיקה לקרוא עוד הרבה לפני שהשיעור שלה נחרב לחלוטין.
….
אפשר להגיד הרבה דברים על הסיפור הזה.
למשל, שקשה מאד לבנות, אבל קל כל כך להרוס, וקסם בשיעור זה דבר נדיר וחמקמק כל כך.
שאי אפשר לבקש מתלמידים לפתוח את הלב בשביל טקסט. או בשביל כל דבר אחר שאינו הלב עצמו. אפשר לשתף וגם ללמוד טקסט, זה בוודאי, זה הכי טוב שיש! אבל לא ככה. תחושת הניצול של הסיפורים האישיים לטובת הטקסט המרוחק היא זו שפירקה את השיעור .
שאכן, כדי להבין את הטקסט הזה חייבים לגעת גם בצער ובאבדן המוכרים לנו. אחרת איך נבין?
אבל גם שצריך להזהר עם הרלוונטיות. לא כל דבר הוא כל דבר. צריך לשייר בה במטאפורה דבר מועט. להותיר את הרווח בין העבר להווה, בין המשל לנמשל, בין החיים לבין הטקסט. אולי נוכל להבין את שאבד להם, לאותם פרושים. לראות את צערם העמוק ואבדן הדרך שאחז בהם. אבל משהו מועט יישאר, יזכיר לנו שלא באמת הבנו. לא באמת הבנו, לא אותם, ולא החבר שסיפר את סיפורו, ובעצם גם לא את עצמנו. אבל התקרבנו להבין קצת יותר, ודי בכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.