אימון אישי ומרחבי למידה בבית-הספר גבעת גונן

"להכין את התלמידים למאה ה-21 זה אומר לתת להם כלים להאמין בעצמם, לדעת מה הם אוהבים, מה מעניין אותם וגם מה מעכב אותם". המלים האלו הן תמצית ה'אני מאמין' של יפית גרין, מנהלת בית-הספר גבעת גונן בירושלים מזה 12 שנים. גרין מתארת את הרציונל העומד מאחורי התכנית החדשה של בית-הספר, המיושמת כיום בכיתות ז' וח' וכוללת פיתוח שפה אימונית והקמת מרחבי למידה המותאמים לאינטליגנציות השונות.

איך אתם מיישמים את הרעיונות האלו?

"היבט אחד הוא פיתוח שפה אימונית. אנחנו יוצרים שפה אימונית משותפת לכל צוות המורים המלווים באופן אישי את התלמידים. כך אנחנו מפתחים שיח בית-ספרי אחיד שמטרתו ללוות את התלמידים ולסייע להם להכיר את עצמם, להציב לעצמם מטרות, להבין איך הם יכולים ללמוד נכון ולפתח את המודעות והכישורים שלהם. ההיבט השני הוא גיוון בעזרת יצירת מרחבים שבהם הלמידה היא בהתאם לעקרונות הPBL. במרחבי הלמידה האלו יש לתלמידים אפשרות בחירה בהתאם למה שמסקרן אותם וקרוב לליבם ולכישוריהם. הם לומדים להכיר בכך שיש להם כישורים נוספים חוץ מקריאה וכתיבה והם גם חווים את הלמידה בצורה אקטיבית. יחד עם זאת, חשוב לנו שההעשרה לא תהיה מנותקת משיעורי הליבה ולכן המורים מייצרים פרויקטים שמשתלבים בחומר הלימודים; אם לדוגמא דיברנו בשיעורי ספרות על דמויות, עסקו בזה גם בשיעורי ההעשרה. השנה תכנית הלימודים עוסקת בין היתר בארצות ולכן בסדנת האדריכלות עיצבו מפות של ארצות, בקונדיטוריה ובצק סוכר יצרו סמלים של המקומות האלו ומאכלים אופיניים ובמרחב המולטימדיה הם יוצרים סרט על ארץ שהם אוהבים. כך שאם בלמידה המסורתית התלמידים נדרשים לספק יעילות, דיוק והספק, המרחבים האלו מאפשרים להם ביטוי עצמי, חשיבה מחוץ לקופסה ופיתוח דמיון ויצירה. הרי בעולם של היום אנחנו לא יודעים מה הבוגרים שלנו יצטרכו כשהם שיצאו מבית-הספר אבל אנחנו יכולים לתת להם כלים לפתח את החוזקות והאינטליגנציות השונות שלהם. אלו מרחבים שנעים להיות בהם והילדים מגיעים אליהם ואפילו לא רוצים לצאת להפסקות. עכשיו אנחנו מתכננים לבנות כיתות-אם שמסביבן יהיו מעין שלוחות של מרחבי הלמידה שהתלמידים יוכלו לצאת אליהם כדי לעבוד".

 האם המורים מקבלים הכשרה מיוחדת כדי להתאים את עצמם לגישות החדשות האלו?

"כל המורים שלנו עברו השתלמות בית-ספרית באימון, אבל אין ספק שזה לא מספיק. הרי אם מורה הוא סוכן השינוי שצריך להיות מסוגל להכין את התלמידים למאה ה-21, ברור שצריך להכשיר אותו לכך. הוא צריך קודם כל להכיר את עצמו ולעבור מסע של היכרות עם האינטליגנציות האחרות שלו. לזה צריך הרבה זמן, לא מספיקה השתלמות של שעתיים בשבוע בסוף היום. הפנטזיה שלי היא יום בשבוע של השתלמות למורים שיהיו בה סדנאות אמיתיות שמכשירות אותם לדעת איך עושים את הדברים. אני גם חושבת שבהכשרת מורים במכללות צריך לפתח בסטודנטים את האינטליגנציות האישיות שלהם וגם את השפה האימונית – לא רק לדבר על זה אלא ללמד איך עושים את זה. בינתיים אני מרגישה שיש לנו זכות גדולה שהצלחנו לערב גם מנטורים מחוץ לבית הספר, כמו  האדריכל עבי נגרי, שביקרת בסדנא שלו".

סדנת אדריכלות עם עבי נגרי

מה עושה אדריכל עצמאי, ששמו קשור בין היתר למבנים כמו מכון ון ליר, תיאטרון החאן ובית מזי"א וגם עם שיקום שוק מחנה יהודה, במרחב הבית-ספרי עם תלמידי חטיבת הביניים? לעבי (עובד) נגרי התשובה ברורה: "כשאני יודע שהיום אני בא לבית-הספר אני שמח", הוא אומר, "למעשה גיליתי שיש לי תשוקה לזה יותר מאשר לאדריכלות". כדי להסביר את האהבה שיש לו לחינוך ולילדים נגרי מתחיל מסיפור ילדותו, כשהכל התפרק בעקבות מותו של אביו. "הייתי אז בן תשע. עברנו מנוה מונסון לקריית מוצקין, מגן עדן מדהים עבורי לגיהינום בבית-הספר ובחברה. לא הצלחתי בלימודים ואף אחד לא ידע אז מה זו דיסלקציה. אבל הייתה לי מחנכת, פנינה פלד, שאמרה לי: 'אני לא רוצה שתהיה כאן הכבשה השחורה'. היא סיפרה לי על עצמה, הושיטה לי יד וליוותה אותי עד סוף כיתה ח', ועד היום אנחנו בקשר. אני חושב שהייתי בר מזל.

יום אחד, כשכבר הייתי אדריכל, פנתה אלי קרובת משפחה ושאלה אותי אם אני יכול לעזור לבנה, שהיו לו קשיים והוא רצה להתקבל לבית-ספר לאמנות. כשפגשתי אותו מיד ראיתי את עצמי בתור ילד והבנתי מה הוא צריך. התחלנו לעבוד ביחד – קנינו כלי עבודה ובמשך שנה שלמה עבדנו על כל מיני פרויקטים. זה היה תהליך שממנו למדתי איך לגשת לילדים שקשה להם.

לפני יותר משנתיים, פנו אלי מגבעת גונן כדי שאעזור להם לתכנן את בניית מרחבי הלמידה. נפגשתי עם צוות ההנהלה לאורך השנה ובנינו ביחד תכנית משמעותית שמטרתה הייתה לענות על השאלה שיפית שאלה – 'איך גורמים לילדים להשתוקק לבוא לכיתה?' אנחנו שומעים על מושגים כמו חינוך הוליסטי ודיפרנציאלי, אבל השאלה הגדולה היא איך מיישמים את זה.

המרחב שלי, שאני קורא לו 'עיצוב וביצוע', הוא אחד ממקצועות הבחירה. העבודה כאן משתלבת בתכנית הלימודים והמיומנויות הנדרשות בה מותאמות לכישורים של התלמידים. למשל, הם לומדים עכשיו על ארצות וכאן אנחנו בונים מפות אילמות עם מעגל חשמלי. צורת הלימוד הזו מחזקת את מה שהם לומדים בשיעור אבל בעיני  מה שהכי מרגש זה שהם בונים מעגל חשמלי בעצמם. העבודה כאן רצינית ודורשת ריכוז, דיוק ומחויבות טוטאלית. לכל ילד יש ארגז כלים משלו ויחד עם זאת כדי להצליח הם חייבים לעבוד ביחד ולעזור אחד לשני. אני רואה שהם באים מתוך עניין בין היתר משום שהמקום הזה מאפשר להם לעבוד באווירה נינוחה וכשהם רואים שהדלת פתוחה הם באים גם אם זה לא השיעור שלהם. הם לומדים לקחת אחריות, לפתח ערבות הדדית ובמיוחד להכיר את עצמם. אני חושב שהעבודה כאן מחזקת אותם. לדוגמא קיבלתי מכתב מתלמידה שסיפרה שהיא הגיעה עם הרבה פחדים ועכשיו, אחרי כמה זמן שהיא בסדנא, היא כבר לא פוחדת. כל ילד כאן הוא הרפתקה אחרת וחשוב להקשיב לכל אחד; לכן אני משתדל לשבת באופן פרטני גם עם תלמידים שמתקשים וגם עם המצטיינים שמסיימים מהר את העבודה.

אני אוהב את הילדים האלה ואני נהנה לעבוד אתם. גם בצוות המורים גיליתי אנשים מדהימים. כשאני בא לפה אני מבין עד כמה העבודה שלהם קשה ושבלי באמת לרצות ולאהוב זה לא יכול ללכת. צריך ניסיון, רגישות, סבלנות, מחויבות אמיתית ואהבה. אני בניתי בניינים – זו עבודה שדורשת ממך הרבה אחריות, אבל בבית-הספר אני מרגיש עוד יותר את כובד האחריות. האמת שגם יש לי כאן הרבה יותר סיפוק מאשר בעבודתי כאדריכל".