רחל וולפיש
מפגש שני של קבוצת המתמחים שלי. יום שני תשעה בספטמבר. כבר שבוע ויום עברו מהרגע הראשון בו נכנסו לבית-הספר כמורים חדשים, מהרגע בו סגרו מאחוריהם את דלת הכתה.
נפגשנו לראשונה בסוף אוגוסט, חולקים חששות, תקוות, התלבטויות וגם טיפים לשיעור ראשון. חיוכי ההתרגשות התחלפו עכשיו באנרגיות מסוג אחר לגמרי: הם היו עייפים. הם היו רעבים. הם קמו שוב ושוב להכין עוד כוס קפה. הם צחקו המון וגם בכו קצת.
ב' חזר ללמד בביה"ס בו למד כתלמיד תיכון. הוא מספר בהתרגשות על קבלת הפנים בחדר המורים. כולם ניגשים אליו, שואלים מה שלומו ואם הוא צריך עזרה. מדובר בבית ספר יוקרתי ונחשב, והוא מופתע לטובה מהקשב של התלמידים בשיעור. ת' מחנכת כתה ז'. אחרי שבוע היכרות אחד בלבד היא כבר אוהבת אותם, מכנה אותם "הנסיכים שלי" ויושבת עם מפת הכיתה לסדר את מקומות הישיבה. ח' נוסעת שעה ורבע לכל כיוון כדי ללמד בנים דתיים קולנוע. הנסיעות קשות אבל היא שמחה מאד על הבחירה. פ', עוד מעט דוקטור פ' בשבילכם, מלמד לשון בבית-ספר לילדים נושרים. הוא מלמד קבוצה קטנה של בנים שלא מאמינים שיש להם סיכוי להצליח בבגרות הזו בכלל, ומשם הוא נוסע לאוניברסיטה – וטוב לו ונכון לו השילוב הזה. שלש מתמחות שותפות בהקמה של בתי ספר חדשים – מלא אתגר והתרגשות של התחלה, אבל קשה.
כן. לאט לאט יוצא גם הקושי, עד שהוא מתפרץ וממלא את כל החדר.
ת', המחנכת הנמרצת, מתארת את החשש מכניסה לחדר המורים בהפסקה: מצד אחד רק רוצה לשבת רגע ולאכול משהו, לזכות בכמה דקות של שקט. מצד שני יודעת שברגע שתכנס לשם כולם יגשו אליה: "הכתה שלך ככה והתלמיד הזה שלך ככה. קחי, טפלי, בדקי, תרימי טלפון, קחי לשיחה. שלך".
ש' הגיע לסדנה הישר מחוויה קשה במיוחד בכתה ט' 3, שיעור ספרות בשעה האחרונה של היום. "עשו לי בית-ספר", הוא אומר, "לא היתה שם הוראה. היה ג'ונגל מטורף, ומחר אני חוזר אליהם שוב. אני עצמי גמור בשעה הזו, אז איך התלמידים אמורים להגיע לשעה 15:30, כשההפסקה הכי ארוכה שלהם מהבוקר היתה של 20 דקות? אני נותן להם לאכול כי הם רעבים, אבל אז אני משחרר רסן ומאבד אותם, ואני מנסה לחזור אחורה אבל כבר מאוחר מידי".
נ' היא מחנכת כתה ז', מלמדת 80% משרה. "לא ידעתי למה אני נכנסת", היא אומרת, "וטעיתי כשהסכמתי לחנך כתה. אני מוצפת בצורה שלא תאמן ופשוט אין לי זמן לכלום. לא בהפסקה ולא בשעות חופשיות. אין שום סיכוי שהשיעורים שלי יהיו מוכנים. למה שכנעו אותי לחנך כתה? הרי המנהלים שלי ידעו יותר טוב ממני מה זה אומר לחנך. אבל הם היו צריכים אותי ואני הייתי צריכה עבודה, והחמיא לי שקיבלו אותי ורצו אותי. עכשיו, אני מבינה שאני צריכה לשמור על עצמי ולשדר חוזק למרות שבפנים הכל קורס".
מ' מספר: "יום ראשון של בה"ס. נכנסתי. שמיניסטים על הגדר, זמבורות, רמקולים. ברחתי מהר מהר פנימה. 1,200 איש במבנה הזה, חטיבה ותיכון. אני נכנס ומרגיש כמו בסרטים על היום הראשון בכלא. ניגש אלי איזה שמיניסט ואומר לי, ככה עם הקסדה והקעקוע: 'אתה מורה חדש אתה?' אני?! מה פתאום", אמרתי לו, "אני כבר ותיק, לימדתי במקום אחר".
"ואין מרחב עבודה. מקום קטן ושקט לשבת עם המחשב וכוס קפה. ואין זמן להכין שיעור. ושיחות אישיות. והורים. אוכל. ווטסאפ. עוד הורים. שיעור. התקף חרדה".
"וכולם כולם אומרים לי תהיה בהתחלה קשוח!! כולם אומרים את זה. הרכזת, היועצת, המנהלת, המנקה. ואני בכלל לא רוצה להיות קשוח. אני רוצה להיות אני".
"אני מדבר כמו מ"כ טירונים. לא מרים את הקול";
"אני מצאתי את עצמי סופר. 5,4,3";
"אני עומדת שלובת ידיים ליד הלוח ואומרת: אני מחכה".
והשכר. נכון שהמצב טוב יותר מבעבר, אבל עדיין מורים חדשים מרוויחים מעט מידי. יחסית להשכלה שלהם, יחסית לעומס העבודה ולאחריות, יחסית לחשיבות העצומה של התפקיד שלהם, יחסית ליוקר המחיה. רצים בתקשורת כל מיני מספרים לא ריאלים – אני לא מכירה הרבה מורים חדשים שמרוויחים ככה. רובם מרוויחים הרבה פחות. למשל נ', המחנכת שאין לה רגע ולא אכלה כלום כל היום, אבל מה לעשות היא עובדת במקביל בעבודה נוספת, כי למרות שהיא ב 80% משרה היא תרוויח (כנראה, בערך) 4,900ש"ח ברוטו. אי אפשר לחיות מזה. כבר כמעט חודש הם מנסים לפתוח תיק במערכת המקוונת של משרד החינוך, מקווים שהתלוש הראשון באמת יגיע בזמן ואז גם יגלו לראשונה כמה הם באמת מרוויחים. כמתמחים הם יקבלו 90% מהשכר. ייקח להם זמן עד שיגיעו לרמות השכר הגבוהות יותר, והם אלה שעובדים הכי קשה.
תראו. הם העלית שבעילית. לא יהיו לנו מורים טובים יותר מהם לילדים שלנו. הם כולם בוגרי תואר ראשון, לרובם יש גם תואר שני. הם נמרצים ומסורים, מגיעים אל השנה הזו מלאים בידע, בנכונות, באהבה, ברצון עז להשתלב במקצוע החדש ולהצליח. לכמה מהם יש זוגיות טריה, ילד ראשון בבית. שניים מתחתנים בחדש הקרוב, אחת עומדת להפוך לסבתא, אחדים גרים עם שותפים. לפחות חמישה מהם עשו הסבה מקצועית משמעותית- עורכת דין, איש הייטק, במאית סרטים, שבחרו להיות המורים של הילדים שלנו. כמעט כולם מספרים דברים טובים על בתי הספר שלהם: על חדר מורים תומך, על עבודת צוות, על מקצועיות ומסירות. ההתחלה קשה מאד מאד. אבל ככה נראית התחלה, ואני יודעת שעד סוף השנה רובם יהיו במקום טוב: של סיפוק מהדרך, של שמחה על הבחירה, של הבנה מעמיקה וממוקדת יותר של השלבים הבאים בהתפתחות המקצועית שלהם.
אני מתפללת שיצליחו. שיפגשו מנהלים טובי עין שיראו אותם, שימצאו בחדר המורים מי שיכניס אותם לסודות המקצוע, שיפגשו הורים שידעו להעריך את העבודה העצומה שלהם ויכבדו את הפרטיות שלהם בשעות הערב. שיראו ברכה בקשר עם התלמידים. שלא ישברו לא בגלל השכר ולא בגלל המשמעת ולא בגלל העומס, והלוואי הלוואי שבניגוד לסטטיסטיקות הם כן יישארו במקצוע ויצמחו להיות המורים הטובים שיוכלו להיות בעוד כמה שנים. לפחות בינתיים אפשר להיפגש פעם בשבוע בכרם, ויש מקום להחזיק את כל זה ביחד.