נאוה דקל
"באמצע שנות ה-70, 'אחרי 'מלחמת יום כיפור', שמתי לב שרבים מהצעירים שהיו מטופלים אצלי מדברים על הוריהם שעברו את השואה. המצוקה שלהם באה לידי ביטוי בדיכאון, חרדות וקושי ביצירת זוגיות", כך פתחה הפסיכולוגית דינה ורדי השיחה שקיימה בערב יום השואה במכון כרם. ורדי, שהייתה בין מקימות 'עמותת עמך' ( המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני), נמנית עם הפסיכותרפיסטים הראשונים בארץ שעסקו בטיפול קבוצתי ואינדיבידואלי בבני הדור השני לשואה. ספרה, נושאי החותם :דיאלוג עם בני הדור השני לשואה, (הוצאת כתר, 1990), מביא את השיחות עם בני הדור השני שעלו במסגרת הטיפול האינדיבידואלי והקבוצתי שעברו.
בערב, לאחר קטעי נגינה ושירה עם תמר שכטר, חזרה ורדי לשיחות שקיימה עם בני הדור השני. "כדי להבין את בני הדור השני צריך להבין היטב את הניצולים" אמרה ורדי, "בתחילת הדרך שאלתי אישה שהייתה אז כבת ששים ועלתה לארץ לפני המלחמה, האם הצליחה להתאבל על בני משפחתה שניספו", סיפרה ורדי, "היא ענתה לי 'אם הייתי מתאבלת הייתי צריכה להתאבל על 65 אנשים'. זה פתח לי את העיניים, את ההבנה על מה אנחנו מדברים. הרי נפש האדם לא יכולה לעמוד באבל כזה. הרבה מאד מהניצולים הגנו על עצמם ולא התאבלו".
בהתייחסה לשאלה מיהם בני הדור השני סיפרה ורדי כי אחרי המלחמה הניצולים מיהרו ליצור זוגיות וללדת ילדים, שהיו בעיניהם הטעם היחיד לחיים. "בבתים שלהם הייתה שתיקה בנוגע למה שעברו ומעט ביטויים של קירבה גופנית", אמרה ורדי. "השתיקה לגבי השואה הייתה גם בין בני זוג שלא דיברו על מה שהם עברו בשואה. היו בנים ובנות שגם לא רצו לשמוע על מה שעברו הוריהם. ההורים גוננו על הילדים שלהם בהגנת יתר, דבר שבא לידי ביטוי למשל בנושאים הקשורים לאוכל או ליציאות לטיולים. הדברים האלו עלו בשיחות שקיימנו עם בני הדור השני. הטיפול האינדיבידואלי והקבוצתי היה מסע ארוך וקשה, כאשר המפגשים עם כל קבוצה נמשכו לאורך כארבע או חמש שנים".
בהמשך דבריה התייחסה ורדי לבני הדור השלישי. לדבריה פרויקט שורשים והמסעות לפולין הם שני היבטים שפתחו את השיח במשפחות על השואה. במסגרת פרויקט שורשים שהם עשו, הצעירים בני הדור השלישי ישבו לשמוע על ההיסטוריה של המשפחה. "בשלב הזה הסבים גילו יותר פתיחות", אמרה ורדי, "כך התחילו במשפחות דיאלוגים על השואה שיצרו תחושות של שחרור". על המסעות של בני נוער לפולין אמרה ורדי כי היא מודעת למחלוקות שהם מעוררים. היא הביעה את עמדתה דרך סיפור על חוויה שהייתה לה במסגרת נסיעה שלה לפולין. "ראיתי שם קבוצה של בני נוער שיצאו מביקור במחנה. הם היו עטופים בדגלים, שרו שירים בשקט, התחברו ודמעו. זו תמונה של תמיכה קבוצתית שמלווה אותי תמיד. אני אמרתי לעצמי 'עכשיו הם מתאבלים וזה הדור הראשון שמצליח להתאבל באמת'. בלי להיות מודעים לכך הם השליחים של הדור הראשון והשני. בעיני זה עוד צעד של הפרדות מהטראומה הבלתי נתפסת הזו. עכשיו אני חושבת על הדור הבא, הרביעי".