דפנה גלילי*
בשלושה במרץ בשעות אחר הצהריים, ביקר חבר הכנסת מטעם הליכוד, ד"ר בנימין זאב בגין, במכון כרם למפגש עם סטודנטים במסגרת השיעורים "קולנוע וזכויות אדם" והסדנה בתרבות יהודית וישראלית. חבר הכנסת בגין הוא בנו של מי שעמד בראש ממשלת ישראל, מר מנחם בגין, והוא עצמו דוקטור לגאולוגיה בן 76, ומתגורר בירושלים.
בחלקו הראשון של המפגש הציג חבר הכנסת בגין את ההיסטוריה של מושגי הלאומיות היהודית וזכויות האדם בישראל, על פי נקודות מפתח כמו הקונגרס הציוני הראשון, הכרזת העצמאות, חלוקת הרשויות, היחס לבית המשפט העליון ועוד. אחת הנקודות המעניינות בחלק זה של המפגש הייתה פרשנותו של בגין למשפטים המופיעים במגילת העצמאות: "מדינת ישראל… תהא מושתתה על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". בגין ביקש לבדוק מהו חזונם של נביאי ישראל והאם היה חזון זה חלק נוכח בחיי העם בתקופת המקרא.
המשפט השני מתוך מגילת העצמאות, עליו התעכב בגין, היה "מדינת ישראל… תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". בגין ביקש לבדוק האם גם עיקרון זה מבוסס על ההיסטוריה היהודית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתנ"ך, ואכן מצא לכך סימוכין בספר במדבר פרק ט"ו בפסוק: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר, הגר אתכם". חלק זה של המפגש עסק בנושאים נוספים, שכותרתם אחת – הקשר ההדוק שבין זכויות האדם באשר הוא אדם, לבין המקורות היהודיים וההגות היהודית.
חלקו השני של המפגש הוקדש לשאלות מן הקהל. השאלות שהופנו אל חבר הכנסת בגין עסקו בעיקר בקשר שבין ממשלת ישראל ומדיניותה לבין זכויות האדם והאזרח במדינת ישראל. עוד בטרם עלה לכותרות הויכוח המתוקשר שבין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין הדוגמנית והמגישה רותם סלע, נשאל בגין האם לדעתו ישראל היא "מדינה יהודית" או "מדינת כל אזרחיה". תשובתו הייתה שהוא אינו מבין כלל את רעיון ישראל כ"מדינת כל אזרחיה". לדבריו, גם מי שהציע להגדיר כך את מדינת ישראל, לא הבין מה הכוונה ברעיון זה. הוא הוסיף כי לכן השתמש חבר הכנסת אחמד טיבי עצמו בהגדרת ישראל כ"מדינת כל לאומיה" ולא אזרחיה. הצדק, לדברי בגין, מחייב שתהיה לפחות מדינה יהודית אחת וכל יהודי יוכל לבוא אליה, באם יחפוץ בכך.
בהמשך לדברים אלה טען אחד הסטודנטים כי מדינת ישראל כשלה בקבלת כל אזרחיה. תשובתו של בגין הייתה כי גם כאשר אומרים "לא יישא גוי אל גוי חרב", זוהי משאת נפש. מנגד הוא ביקש לשים לב לאירוניה הקיימת בישראל בין הדימוי למציאות. לדבריו, דווקא אלו שחתמו על מגילת העצמאות, לא הלכו ברוחה והחזיקו את תושביה הערבים של המדינה שמונה עשרה שנים תחת ממשל צבאי. אירוניה נוספת בעיניו היא שדווקא בשנות ההנהגה בראשות בנימין נתניהו, התרחשה קפיצת דרך בקידומה של החברה הערבית בישראל. הרטוריקה אמנם השתנתה, אך ערביי ישראל משתלבים במרכז ההוויה הכלכלית של המדינה. לדבריו, אין להתעלם מן ההתקדמות שנוצרה בעשר השנים האחרונות – מספר הערבים בעלי תואר דוקטור הוכפל ולאחר שהוקצו להם 3000 מקומות, אחוז הסטודנטים הערבים בטכניון בשנה שעברה עלה ל- 22 והם תופסים מקום מרכזי בזירה הכלכלית.
להערה כי לעיתים אנו חלק מן הכבשים אך לעיתים אנו, אולי זאבים, השיב בגין כי במשך אלפיים שנה, כשהיה חלקנו עם הכבשים לא נשאלו שאלות. היום אנחנו צריכים להיות זאבים עם שיניים חדות, מטוסים וטנקים, אבל כמובן להשתמש בהם בשום שכל.
שאלה מעניינת נוספת נגעה בזהות שנוצרה בשיח הישראלי בין השמירה על ערכים אוניברסליים לבין המונח "שמאלן". בגין ציין בצער כי אכן שמירה על ערכים וזכויות אוניברסאליים הפכה בשיח הישראלי למעין גידוף, בעוד שהם מתבססים על המקורות היהודיים. הוא הוסיף כי יש האומרים שאפילו את זכות ההצבעה לא צריך להעניק לערביי ישראל, אולם הוא אינו תומך בגישה זו ולא מתכוון להגן עליה. לדבריו, דווקא חוק הלאום מחייב אותנו, כלאום יהודי, לחיות בשוויון זכויות עם כל אזרחי ישראל. בעניין זה הוא אף ציין כי אין חוק בישראל המעניק שוויון זכויות לכל האזרחים, אלא שפיטה הקובעת כך בפועל.
בהמשך הדברים בגין התבקש להתייחס למעמדה של האוכלוסייה הערבית בשטחים, אוכלוסייה שאינה בעלת זכויות. הוא נשאל מה לדעתו הצפי בנוגע לעתיד האוכלוסייה בשטחים אם יסופחו ומה יקרה כאשר יגיע הרגע בו נצטרך לבחור בין היותנו מדינה יהודית לבין היותנו מדינה דמוקרטית. בעניין זה הייתה תשובתו חד משמעית: ארץ-ישראל שייכת, בזכות, לעם היהודי, ולכן אין להקים ריבונות זרה בארצנו, גם לא בחלק ממנה. ביחד עם העמדה הזו באה תובנה נוספת – הריבונות לא נעצרת בקו הירוק שכן אין לקו זה כל משמעות היסטורית ומוסרית, ועל כן חובה על הממשלה לאפשר ליהודים לגור גם ביהודה ובשומרון. לדבריו, כל עוד קיימת סכנה ביטחונית לאזרחי ישראל, נאלץ לקיים נקודות בקרה ביטחוניות בשטחים אלה. מכיוון שמדובר בסכסוך יסודי ועמוק בין יהודים לערבים, ייקח עשרות רבות של שנים עד שיתקיים שינוי חשיבה בסיסי בעולם הערבי. כולם מבינים, לדברי בגין, שאי אפשר להגיע להסכם עם אש"ף ולכן עתידם של שטחים אלה צריך להיקבע בהחלטה פנימית שלנו ולא במשא ומתן.
לסיום ביקש בגין להעיר הערה חינוכית, המיועדת לנו, כאנשי חינוך בעתיד הקרוב. הוא הצביע על התופעה לפיה פאנלים לקראת בחירות הנערכים בבתי ספר שונים מעודדים למעשה את השוליים הקיצוניים בפוליטיקה הישראלית. זאת משום שהם מבקשים איזון בין המשתתפים השונים – לדוגמא, אם מזמינים את "שוברים שתיקה", מזמינים מולם את "אם תרצו". לדבריו, בפאנלים האלה השוליים תופסים מקום נרחב הרבה יותר מאשר במציאות הפוליטית, ומשום כך הוא הפציר בנו לשנות את המצב.
ברצוני להתייחס לבקשתו של חבר הכנסת בגין שנהיה שותפים לאופטימיות שלו באשר למצב זכויות האדם במדינת ישראל. כמי שחיה בירושלים ופוגשת את תושביה, ואף קשובה להלכי הרוח בישראל בשנים האחרונות, איני שותפה לתחושת האופטימיות שלו. גילויי גזענות והוצאת מיעוטים מחוץ למעגל הלגיטימי בשיח הישראלי, הופכים מקובלים יותר ויותר. אמירות קיצוניות כנגד קבוצות באוכלוסייה, שפעם נאמרו בחדרי חדרים או אף הוצאו מחוץ לחוק, הפכו חלק משיח מתלהם יום יומי. במרכז השיח הזה עומדת שאלה, כביכול לגיטימית, בדבר זכויות האדם והאזרח של מיעוטים שונים החיים בישראל ועתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. מלאכת החינוך במציאות כזו משנה את פניה, והופכת מורכבת ולעיתים מתסכלת, כאשר מושגי יסוד שהיוו בעבר בסיס לדיון הם היום, במקרה הטוב, נקודת הסיום שלו.
חבר הכנסת בגין מייצג קול אחר בשיח הפוליטי בישראל, קול המכיר בחשיבות זכויות האזרח בישראל ואף מנסה לקדמן, מתוך נקודת מוצא יהודית ולא אוניברסאלית. הקו האדום, כפי שמשתמע מדבריו, הוא הוויתור על שטחים מארץ-ישראל ההיסטורית. אך גם בגין, כמו קודמיו, שקולם היה יוצא דופן במחנה אליו השתייכו, כנראה לא ישוב לכנסת אחרי הבחירות הקרובות וישאיר אותנו מתלהמים יותר ושפויים פחות.
*דפנה גלילי היא סטודנטית במכון כרם ומחנכת ומורה לספרות והבעה בתיכון ליד האוניברסיטה, בירושלים.
הדברים מעניינים, הרושם שלי, מתוך קריאת הדברים, הוא שהייתה פגישה מוצלחת. לא נותר לי אלא להצטער שלא נכחתי בפגישה. למעשה, לא זכור לי שהאירוע הזה פורסם. אחרת הייתי משתדל מאד להגיע. תודה רבה! דוד