תהלה שמש ודן אורימיאן, שניהם בוגרי מכון כרם להכשרת מורים, הם כיום "האמא והאבא" של הקוביה, בית ספר וגלריה לאמנות. המרכז, המקבל תמיכה מהמחלקה לאמנות של עיריית ירושלים, הוקם בשנת 1980 בשכונת מוסררה בירושלים ועבר ב2010 למבנה בעמק המצלבה. אורמיאן הוא אמן, המשמש כמנהל אמנותי של הקוביה ואוצר הגלריה ושמש מנהלת את המקום.
את הקוביה הם מנהלים תוך חשיבה מתמדת על פרויקטים חדשים, שיתופי פעולה ותערוכות. המרכז מציע מסלול ללימודי אמנות פלסטית המתקיימים פעם בשבוע ומיועדים להכשיר תלמידים לכדי אמנים יוצרים בתחומים של ציור, פיסול, צילום ומדיה דיגיטאלית וכן מסלול ללימודי עיצוב קרמי. בנוסף המרכז מציע קורסים באמנות לקהל הרחב. אבל שמש ואורימיאן לא מסתפקים בזה וחושבים על עוד פרויקטים ושיתופי פעולה עם מוסדות אחרים. כך התחילה בשנת הלימודים הקודמת התכנית "מעשה חושב", תכנית לתואר שני משותפת למרכז ולמכון שכטר ללימודי יהדות, המתמקדת בלימודי אמנות יהודית ומשלבת בין היבטים עיוניים למעשיים. השנה הם מתחילים גם שיתוף פעולה עם המועצה לשימור אתרים – בסטודיו שנפתח בבית ילין שבמוצא, תהיה התמחות בקרמיקה. בנוסף, יש בקוביה גלריה לאמנות עכשווית, "לא מסחרית" מדגישה שמש, "שבה אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, וזה גם מה שאנחנו עושים".
אתם שני מנהלים-שותפים שיוזמים המון תכניות ופעילויות. איפה מצאתם שפה משותפת?
שמש: "אנחנו בני אותו גיל, גדלנו בירושלים, למדנו יחד בבצלאל, אנחנו עוסקים באמנות ובחינוך לאמנות ומתעניינים בדברים דומים. גם הלימודים בכרם השפיעו על שנינו ועיצבו את הדרך שבה אנחנו מתבוננים באמנות ומדברים על חינוך. אני הגעתי לכרם אחרי תואר ראשון מבצלאל ותואר שני מהאוניברסיטה העברית כי רציתי לנהל בית-ספר. באותה התקופה עבדתי במסגרת 'תכנית קרב' כראש תחום אמנות וראיתי דברים שרציתי להיות מעורבת בהם. המטרה שלי כשנרשמתי ללימודים בכרם הייתה לקבל תעודת הוראה אבל רציתי ליהנות מהדרך. נהניתי לחזור למקום של למידה שהייתה עבורי מאתגרת ומעניינת. הלימודים חידדו אצלי את האבחנות הפדגוגיות לגבי הוראת אמנות, והיום הן חלק מהשיח שלנו כאן. יש יתרון לזה שבאים ללמוד יותר מבוגרים – מקבלים פרספקטיבה רחבה על התכנים שמלמדים ועל דרכי ההוראה".
אורימיאן: "בכרם מדברים על פדגוגיה דיאלוגית ובעצם מחברים בין תיאוריה למעשה. אני חושב שזה מאד העשיר את העבודה של תהלה ושלי. המודעות שיש לי להוראה דיאלוגית , ההבנה העמוקה לכך שהלמידה מתרחשת במפגש והכלים שקבלנו, הם מבחינתי הדבר המשמעותי ביותר שלקחתי מהלימודים לתעודת הוראה. אנחנו מאמינים שלמורה לאמנות יש שליחות, הוא פדגוג. המורה לאמנות אתי אברג'יל, חשפה אותנו למחשבות על הוראת אמנות, על האמנות כדיאלוג. יש תפיסות שהמורה לאמנות הוא קודם כל אמן אבל בעיני למורה לאמנות יש תפקיד חינוכי ויש לו מסר – הוא יוצר שיח.
אני בכלל הלכתי לכרם כי הייתי חייב. לימדתי במשך שנים ציור במוסדות שונים, וכשהתקבלתי לעבוד בקוביה כמנהל אמנותי דרשו ממני תעודת הוראה. כאמן יש לך התנגדות פנימית לדבר הזה – מה פתאום עכשיו תעודת הוראה? אבל ראיתי שכרם זה מקום קטן ואינטימי, כמו הקוביה. התחלתי שם בקטן, לקח לי זמן להתרגל לזה שיש משהו באינטימיות שם שחושף אותך. בשנה השנייה נכנסתי לעניינים והתחברתי. היו שם קורסים ש'העיפו' אותי. פתאום הכל נפתח ומצאתי את החיבור בין כל הדברים. המקום של אמנות ומוזיקה מאד נוכח בכרם, יש שם משהו דינאמי שהוא לא מובן מאליו בלימודים לתעודת הוראה. יש שיח ודיאלוג ובכלל התפיסה ההומניסטית מאד נוכחת. זה נתן לי כל מיני רעיונות. למשל ב'אסיף', פרויקט הגמר של הלימודים, עסקתי ב'פדגוגיה משחררת' במיצג.
במפגש המורים הראשון שתהלה ואני עשינו ביחד בקוביה נתנו למורים תרגיל כמו זה שאתי אברג'יל נתנה לנו כסטודנטים בכרם – היא שאלה אותנו מה שיעור האמנות הראשון שהיה לנו. אני דברתי אז על אבא שלי שהיה מגלף בעץ ביער ועבורי זה היה מאד משמעותי. הרי בסופו של דבר גם הויזואלי דורש מלים".
שמש: "ההתנסות הזו הובילה לזה שההסתכלות שלנו על המורים שמלמדים כאן השתנתה. עשינו תערוכה של היצירות שלהם, ראינו את מקורות ההשראה שלהם, את זה שלכל אחד מהם יש עולם ומלואו. בעצם זה הדבר שאנחנו רוצים לשכלל כאן, את יכולות השיח. אני זוכרת שכשהייתי ילדה הרגיז אותי שיש עבודות שהן 'ללא כותרת'. חשוב לנו שהמורים והתלמידים יוכלו ליצור קשר, לנהל דיאלוג ולדבר על מה שהם עושים".
מה הפרויקט הבא שלכם?
שמש: "אחרי הרבה השקעה ומחשבה אנחנו פותחים תערוכת צילומים חדשה ביחד עם האוצר גיא רז, על הרקדנית רינה ניקובה. היא האישה שהקימה, בשנות ה-60 של המאה העשרים, את הבית שבו נמצאת הקוביה כיום, ששימש אז כבית-ספר למחול. התערוכה מספרת את הסיפור שלה, שהוא בעצם הסיפור של הבאת האמנויות לארץ".
תערוכת הצילומים של רינה ניקובה תפתח בקוביה במוצ"ש, 27 לאוקטובר, 2018.