נאוה דקל

רן כהן אהרונוב, יאיא וילדי בית העץ

בחודשים האחרונים שבהם ישבנו בבית מבלי יכולת ללכת למופעי תרבות ורבים מאיתנו, ילדים ומבוגרים, העבירו את הזמן בצפייה בתכניות טלויזיה, כאן חינוכית שידרה מידי יום מספר פרקים מתוך אחת התכניות האהובות לילדים – 'ילדי בית העץ'. הסידרה מספרת על חבורת ילדים הנפגשת בבית העץ שהם בנו בחורשה הסמוכה לביתם, כאשר כל פרק עוסק בנושא אקטואלי מעולמם של ילדים ובני נוער ומציג בעייה שאותה חבורת הילדים פותרת.

"הרעיון שעומד מאחורי הסדרה הוא המחשבה איך לעודד ילדים להיות אקטיביסטים", מספר רן כהן אהרונוב, שהסדרה מבוססת על מיזם מוסיקלי שהוא יצר ביחד עם אחיו, יאיא, החבר בלהקת 'הדג נחש', ועל ספרים שהוא כתב. כהן אהרונוב הוא לא רק מחברם של ספרי ילדים אלא גם, ואולי בעיקר, איש חינוך. את הקריירה החינוכית שלו הוא התחיל עוד כמטפל בקיבוץ במסגרת שירותו הצבאי בנח"ל ובהמשך כגנן בגן הילדים שהקים בירושלים. משם הוא המשיך למכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ולסמינר הקיבוצים בהן הוא ריכז את ההכשרה לגיל הרך, והיה גם שותף בהקמתו של בית-הספר קס"ם. כיום הוא מלווה בשיתוף עם המכון הדמוקרטי תכנית המתמקדת בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 לגיל הרך. כמו כן הוא הקים את ארגון Early Starters International המפתח פרוייקטים לחינוך איכותי לגיל הרך המיועדים לסייע בעיקר לאוכלוסיות פגיעות בעולם.

רן כהן אהרונוב במלאווי

מניין נובע העניין הרב שלך דווקא בגיל הרך?

"לא ברור לי. אולי משום שלאמי, שעברה את השואה בגיל הרך, לא הייתה ילדות ואני הבנתי עד כמה הגיל הזה חשוב מכל הבחינות. אם לתת פרשנות פסיכולוגית – אולי אני מנסה לתקן את הילדות שלא הייתה לה. מה שבטוח הוא שאני אהבתי מאד להיות גנן". על ילדותה של אמו, ילידת הולנד שהוחבאה בתקופת השואה בבית של משפחה נוצרית ועל חברותה הנמשכת עד היום עם בת המשפחה, סיפר כהן אהרונוב בספר הילדים 'הַנֶקֶה ופיט: ספור של חברות אמיצה', "זה סיפור על אמי אבל מה שהכי חשוב בו בעיני הוא המסר האנושי שיש בו – הרי זה לא מובן מאליו שבני המשפחה סיכנו את חייהם כדי להציל אותה. בכלל, בכל הספרים לילדים שכתבתי יש מסר חברתי, לפעמים סמוי ולפעמים גלוי ו'ילדי בית העץ' ממשיך באותו הכיוון. לשמחתי חברי להקת 'הדג נחש' לא פחדו לגעת במסרים חינוכיים וחברתיים, גם כאלו שנחשבים לרגישים. תמיד היה לי חשוב לדבר על הכל באופן גלוי וכשהייתי גנן לא פחדתי לדבר עם הילדים גם על נושאים כואבים."

 'ילדי בית העץ' התחיל כמיזם מוסיקלי. איך הוא הפך לסידרת טלויזיה מצליחה כל כך?

"בהתחלה, כשכתבנו את האלבום הראשון, חברות תקליטים טענו שאין לזה פוטנציאל אבל אנחנו התעקשנו ומצאנו מפיק ירושלמי שהסכים להוציא אותו. במקביל כתבתי את הספר 'ילדי בית העץ – מבצע חורשה' שמספר את סיפורה של החבורה. הספר והאלבום עובדו להצגת ילדים ואז פנו אלינו מהחינוכית ואמרו שהם רוצים להכין סדרת טלויזיה על בסיס השירים, ולכן תוך חצי שנה היינו צריכים לכתוב עוד תשעה עשר שירים. פרקי הסדרה נכתבים על ידי התסריטאים שירלי דשא ורועי שגב.

מה בעיניך המסר הכי חשוב של 'ילדי בית העץ'?

"גם בספרים וגם בכל פרקי הסדרה הילדים אקטיבים. הם מבטאים את האמונה שלי ביכולת של ילדים להשפיע – בספר הראשון הם מצילים את החורשה, בשני הם מצילים חמור ובשלישי מסופר על איתי, ילד אוטיסט שלא יכול ללמוד אתם בבית הספר אבל ילדי החבורה לא מוותרים עליו. הסיפור הזה הוא חלק מהחווייה האישית שלי כאבא לניבי, המאובחן כאוטיסט. בספר האחרון החבורה עוזרת לבחור חרדי שהוריו רוצים לשלוח אותו לישיבה שבה הוא לא יוכל להמשיך לנגן, וגם מתמודדים עם שחיתות שהם מגלים בחורשה. מה שמחבר בין כל הסיפורים והפרקים זה האקטיביזם והתושיה של הילדים. אני חושב שהמסר הזה מבטא את הרצון שיש לי להשפיע ואת החשיבות שאני רואה בכך שילדים ידעו שגם להם יש יכולת להשפיע".

כיום זו כבר העונה השלישית של הסדרה עם כ-600 – 700 אלף צפיות לכל פרק ופרסים. אתה מרגיש שהצלחת להשפיע?

"ההצלחה והפרסים משמחים אבל מה שהכי משמח אותנו אלו התגובות הרבות שאנחנו וגם יוצרי הסדרה והשחקנים מקבלים. לדוגמא, ילדה סיפרה שהיא נלחמה על החורשה שעל יד ביתה והצליחה למנוע את התכנית לכרות אותה; הורים מספרים לנו על שיחות שיש להם עם ילדיהם על אוטיזם ויש גם הרבה ילדים שבונים בתי עץ. אבל לפעמים אנחנו מקבלים פידבקים לא פשוטים כמו למשל בעקבות השיר שכתבנו והזמר הראל סקעת מבצע, על משפחה עם שני אבות. מבחינתי יש הרבה חשיבות ללגיטימציה ולדיבור על כל תופעה שקיימת ואני מעריך את העובדה שהחינוכית לא פחדה לתת מקום לשיר ולפרק בסידרה שעוסק בשתי האמהות של צ'ופי".

מה השלב הבא?

"אנחנו מתכוננים לעונה הרביעית של 'ילדי בית העץ' ואני כותב לה שני פרקים – אחד על אימוץ והשני על ילד מעוטף עזה שבא לבקר את ילדי החורשה. כדי לכתוב אני מנסה להבין את החווייה שהם עוברים. זה העיקר מבחינתי – לספר על מה שקורה בחברה ולעורר אמפטיה ורגישות".