נאוה דקל

אמירה זיאן, ללא כותרת, 2019. צילום: שי בן אפרים

"לגמרי לא מובן שנשים דתיות חושפות דברים שהיו בחדרי חדרים", אומרת ד"ר סיגל ברקאי, אוצרת התערוכה "מסיגות גבול" המוצגת בימים אלו במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. בתערוכה מוצגות עבודותיהן של חמש עשרה אמניות, תשע ערביות ושש יהודיות הבאות מרקע דתי. בעבודותיהן הן מתמודדות עם המוסכמות בחברה שלהן ומביאות לידי ביטוי את מחאתן כלפי התחזקות מגמות הדיכוי בקהילות שמהן הן באות.

לדברי ברקאי, אוצרת וחוקרת אמנות ומפמ"רית משרד החינוך לאמנות חזותית, "זו תופעה חדשה יחסית בחברה היהודית והפלסטינית בישראל שנשים הבאות מרקע שמרני, דתי ופטריארכלי, יוצרות אמנות אמיצה, המתמודדת עם המוסכמות החברתיות. רציתי לסמן את התופעה של נשים דתיות שהולכות לבתי ספר לאמנות, עוברות תהליך מדהים של שינוי אישי, רעיוני ואינטלקטואלי ומקצתן הופכות להיות אמניות מצליחות. בתערוכה הזו מציגות כמה אמניות שהיום הן כבר כוכבות-על. כאמנית וכאוצרת המתעניינת בחברה הישראלית, רציתי להקשיב לאמניות ולתת לקול שלהן את הבמה שבעיני הוא לא מקבל במידה מספקת. המוזיאון לאמנות האסלאם נתן לי את הכלים לעשות תערוכה מעולה ולחשוף דרכה את הקול הזה. יחד עם זאת, היה לי חשוב  שיהיו כאן חידוש, הפתעה ורעננות ולכן העבודות בתערוכה הן חדשות או כאלו שלא הוצגו עדיין במקום אחר".

אילו תגובות קבלתן בינתיים?

"בהתחלה, כ'טיזר', יצאנו עם פשקוויל שהמסר שלו היה הפוך משל הפשקווילים המקובלים, כמו למשל 'אשה את לא שקופה' או 'היי גאה ותצעדי זקופה ברחובות'. הפרסום הזה קבל הרבה תגובות גם חיוביות וגם ביקורתיות ואלימות. האמירות האלו נתפסות על ידי חלק מהאנשים כאיום אבל הן מראות שיש לדברים השפעה רגשית ובעיני זה דווקא טוב".

האם יש הבדל בין האמירות של האמניות היהודיות לאלו של הערביות? 

פאטמה אבו-רומי, פאטמה 1, 2019. צילום: שי בן אפרים

"התערוכה מצביעה על קווי דמיון ואף זהות בין תחושות של נשים בחברה היהודית ובחברה הערבית. בשתי הקבוצות האלה, החולקות את המרחב המקומי המשותף, נוצרת בשנים האחרונות אמנות של נשים, המשקפת התרסה, זעם, תחושות מחנק, כמיהה לשחרור ורצון לפרוץ את גבולות תפקידי המגדר המסורתיים. העובדה שיש ביצירתן מוטיבים וצורות ביטוי דומים מראה שהסכסוך הפוליטי המתמשך בין יהודים לערבים ממלא תפקיד משני בלבד בדרמה המגדרית, המאחדת נשים מתרבויות שונות. יחד עם זאת אנחנו רואים כאן את השוני באופן שבו האישה בחברה היהודית ממושטרת לעומת החברה הערבית. האמניות היהודיות מוחות על צווים חברתיים, המניעים אותן לריבוי לידות ומשעבדים אותן לעול גידול הילדים, תוך שהם מונעים מהן את הזמן ואת המרחב לביטוי זהותן הפרטית והייחודית. האמניות הערביות לעומתן, מתריעות על האלימות המופנית כלפי האישה ועל הנורמות המגדריות המפלות, המכפיפות אותה לשמירה על 'כבוד המשפחה'".

את יכולה להראות את בעזרת מספר עבודות?

"אתייחס לעבודות שאת בחרת: אמירה זיאן, החיה ויוצרת בירכא, מציגה בתערוכה את גוף האישה כדימוי נוכח-נפקד, ושלוש הנשים שהיא יצרה הן  חצי שקופות. בעבודה שלה, שבחרנו בה לפרסם את התערוכה, הנערה שוקעת לתוך הקיר, נמחקת ומוסתרת על ידי קיר מתקלף ומתבלה שאולי אפשר לדמות אותו למוסכמות מיושנות. האישה בתוך הבית, שבו היא לכאורה מוגנת, נמחקת ואף חשופה לעיתים לאלימות.

הילה קרבלניקוב-פז, ונוס עולה מן הים, 2012. צילום: שי בן אפרים.

הילה קרבלניקוב-פז לא עזבה את החברה החרדית שאליה היא נולדה. בעבודות שלה כאן היא התמקדה בנשים דתיות הרוחצות בחוף הים הנפרד. היא מתארת רגעים של שלווה, התפרקות ושחרור שהן מרשות לעצמן כשהן בחברת נשים בלבד. כך 'ונוס שעולה מהגלים' היא ונוס חרדית. העבודה שבה היא מתארת את עצמה בערב חתונתה במקווה כשפניה מכוסים במגבת משדרת תחושת בדידות, חרדה ואובדן זהות. האמת שזה מפתיע שהיא מרשה לעצמה להראות את זה לעין הציבורית ועדיין להישאר בחברה החרדית. גם הטכניקה של העבודות ייחודית – היא מכנה אותה 'מסקינגטייפיזם' – היא מדביקה רצועות מסקינג-טייפ צבעוני, איזוליר-בנד, טפט ומדבקות צבעוניות על בד, ויוצרת קולאז'ים צבעוניים גדולי ממדים, הנדמים לציור.

יארא מחג'נה, נולדה בכפר מועאוויה וכיום לומדת בניו-יורק. בעבודת הוידאו שלה 'סיר' היא מתארת אישה הנודדת במרחב הררי פראי, לרגלה חבל עבה, ואליו קשור סיר גדול וכבד, המשקשק ברעש. הסיר מסמל את הכבלים הקושרים אישה לביתה, גם כאשר היא נמצאת במרחב החיצוני. הסאונד של העבודה הזו והסאונד של העבודה שלה 'מילת נשים', שבה אנחנו שומעים את הקולות של האישה שעוברת מילה, יוצרים פינה מאד כואבת.

אנדי ארנוביץ, שעשני כרצונו, 2019. צילום: שי בן אפרים.

זה מתקשר יפה לעבודה של אנדי ארנוביץ, אמנית ירושלמית ילידת ארה"ב, שלוקחת על עצמה סוג של שליחות בעבודותיה – למחות על ההחמרה בחוקי הצניעות ובהדרת הנשים המתרחשת כיום בחברות החרדיות והדתיות. בעבודותיה המוצגות בתערוכה היא רצתה להתמקד בריבוי הלידות ובפגיעה שלהן בגוף הפנימי של האישה שגוזלים ממנה את כוחותיה. תוך דיאלוג עם הכתבים היהודיים ארנוביץ תוהה, האם זהו באמת רצון האל שבקיום מצוות פרו ורבו נפגע בגופנו.

חשוב לציין שרוב האמניות המציגות בתערוכה לא מדירות את עצמן מהחברה שהן שייכות לה ורובן מנהלות את הדיאלוג מתוך הקהילה שלהן. הרי קל ליפול לקלישאות כמו שהן מתריסות, פורצות גבולות ושיש כאן מלחמת מינים; אבל אני לא חושבת שיש  בתערוכה עבודה אחת שיש בה התרסה לשמה אלא יותר ביטוי של כאב מתוך תחושה של שייכות ושליחות. לכן גם הקפדנו שחלל התערוכה יהיה מאופק ומעודן ולא בוטה או פרובוקטיבי".