נאוה דקל

 

קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים  הקרוי על שמו של הנדבן אדמונד י' ספרא הוא אחד מאתרי הטבע היפים בעיר, עם שפע של עצים, צמחייה ומאות סוגים של פרחי בר. אולם הצמחייה המגוונת נמצאת לא רק בשבילי הקמפוס אלא גם באחד מבנייני הקמפוס – ב"בניין ברמן", נמצאת העשבייה – אוסף הצמחים הלאומי של האוניברסיטה העברית, שהוא האוסף הגדול והעשיר ביותר של צמחים במזרח התיכון. זהו אוסף של צמחים מיובשים, המסודרים בארונות עץ מיוחדים בסדר אלפביתי ומקוטלגים בהתאם למיקומם הגיאוגרפי ולתאריך שבו נאספו. "ההערכה היא כי בעשבייה  יש בין מיליון למיליון וחצי גיליונות צמחים מסוגים שונים שנאספו בעיקר החל מהמאה הקודמת", אומרת הגר לשנר, מנהלת אוסף הצמחים, "זה התחיל מהאוסף של פרופסור אלכסנדר אייג, (1894 – 1938), חוקר צמחים וראש המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית. בין היתר הוא היה 'מורה נודד' שלימד את הגננות והמורים על הצמחייה הארץ-ישראלית". כיום מתקבלים לעשבייה  אוספים של מוסדות ציבוריים וגם של אנשים פרטיים.

הגר לשנר

"מרבית הצמחים כאן נאספו החל מראשית המאה ה-20", אומרת לשנר, "אולם הצמח ה'קשיש' ביותר הוא חלק ממחצלת קנים מצפון מדבר יהודה מתחילת האלף הרביעי לפניה"ס". כשאני שואלת איך הצמחים נשמרים שנים רבות כל כך לשנר עונה בחיוך כי "צמחים הם כמו רהיטים".

האוסף מאפשר מחקר נרחב ולדברי לשנר כל מי שרוצה לחקור וללמוד משהו בתחום מוזמן לבקר בעשבייה שבה מתקיימות  גם הדרכות לתלמידים. לדבריה "זה אוצר אקדמי. יש חשיבות רבה לשימור הידע ולאפשרויות המחקריות הנרחבות, בין אם מדובר במחקר היסטורי על פעילותם של ראשוני הבוטנאים בארץ ובין אם מדובר במחקר מדעי כגון השינויים שעברו צמחים במהלך השנים, זיהוי חומרים גנטיים שונים, בדיקת ואריאציה של מין מסויים לפי מיקום גיאוגרפי ואקלים. כך אפשר לבחון את האפקט של שינויי האקלים על הצמחייה".

אחד הצמחים שנשמרים בעשבייה בשבע עיניים הינה חיטת הבר, הלא היא "אם החיטה" שמצא אהרון אהרונסון (1876 – 1919), באזור ראש-פינה ב 18 ביוני 1906. "החיטה עצמה לא מרשימה" אומרת לשנר כשהיא פותחת בזהירות את הגיליון שבו היא נשמרת, "אבל הסיפור שעומד מאחורי גילויה מעניין. הרי עד שנות השבעים של המאה ה-20 החיטה הייתה צמח המאכל החשוב ביותר שהיווה כ-40% מצריכת הקלוריות של בני האדם. היום החליף אותה האורז. בסוף המאה ה-19 מתעוררת מודעות שצריך להגן ולהשביח את הזנים המתורבתים בעזרת הכלאות עם הצמחיה הטבעית. אהרונסון, שהיה אגרונום, יצא בשליחותו ובמימונו של הבוטנאי והפעיל הציוני אוטו ורבורג, לחפש את חיטת הבר בחרמון. בדרך הוא עצר במושבה ראש פינה ושם, ממש במקרה, הוא גילה את חיטת הבר. התגלית הזו היכתה גלים בכל העולם. היא חיזקה את התיאוריה כי מוצא התרבות הוא באזור שלנו, מזרח אגן הים התיכון. אהרונסון, שהקים תחנת מחקר חקלאית בעתלית, הוכיח את הקשר בין חיטת הבר, הלא היא 'אם החיטה', לחיטה התרבותית. הוא עשה ניסיונות להכליא בין שני הזנים על מנת להשביח את החיטה התרבותית. הסיפור הזה הוא בעיני דוגמא לאחד הדברים המרתקים שאנחנו רואים בעשבייה – הקשר ההדוק בין סיפורי ההיסטוריה וצמיחת הציונות לבין מדעי הטבע".