*סיון ואבישר הר שפי

 

'עתר' הנו כתב-עת צעיר ואיכותי היוצא ביוזמת החוג לספרות במכללת הרצוג וכולל שירה, פרוזה, כתיבה מסאית ומלווה באמנות פלסטית. כתב העת אוגד מיצירתם של כותבים צעירים וותיקים ממגוון עולמות ושואף לגעת ברובדי העומק של ההתרחשויות והזרמים המחוללים את החיים הפרטיים והציבוריים בארץ תוך התכוונות לנושאים אקטואליים, רלבנטיים, לעתים "בוערים" מחיי התרבות והחברה בארץ. נושאים כמו – תיקון, חסד ודין, "דרך גבר" – על החוויה והתודעה הגברית בעידן הנשיות העולה, "לבדו" – על מצבי לבדיות של האדם בעולם פוסט-מודרני ואינטרנטי, ועוד. זוהי למעשה הצפה של נושאי עומק בספרות אל פני השטח של היצירה העכשווית, ודיבוב של אזורים שתוקים המבקשים ביטוי.

גליון ט"ו של עתר (מוקדש לעזרא לוי ז"ל) עוסק כולו בנושא "בית ספר". כהורים לחמישה ילדים אנחנו חווים דרכם בעשור האחרון שלל חוויות בית .ספר שלא חווינו בעצמנו כתלמידים. נראה שהדור הצעיר פיתח רגישויות ומיומנויות שלא היו לנו בילדותנו, והצרכים כמו גם הציפיות והביקורתיות ביחס למה שהמסגרת החינוכית מספקת – התחדדו. תודעת החופש והעצמאות הגבוהה של דור זה, ביחד עם התמוססות ההיררכיות והמעבר משפת אב לשפת אם, והקליטה המהירה בכל הנוגע לטכנולוגיה החדשה – מחזקים שאלות וותיקות ואף מייצרים התמודדויות חדשות. מצד נוסף, כעובדי הוראה במכללה המכשירה מורים לחינוך, אנו עדים להתפתחויות ולמגמות חדשות בתחום הפדגוגי, וגם כאן, לבטים והתמודדויות. מתוך התחושה,  שזהו נושא משמעותי וטעון, שכפי הנראה עומד לעבור תמורות גדולות ומתבקשות – בחרנו לתת לו מקום וביטוי בגליון הנוכחי. מורים ואנשי הצוות החינוכי והטיפולי, תלמידים והורים, כתבו על קשת מעלותיו וחסרונותיו של המוסד הראשון בו נפגש אדם בימי חייו. אוסף הפרספקטיבות מציג תמונה מורכבת ורגישה, שיש בה כדי להאיר לכל אחד מן הצדדים במערכת על אנושיותם, פגיעותם, עוצמותיהם ומשאלות ליבם של השותפים הנוספים.

כך למשל, הגיליון מפגיש את קוראיו עם למידה שהיא כמים חיים על נפש עייפה, ועם מורים המתפקדים כגננים המשקים ומגדלים את תלמידיהם תוך תשומת לב לשירה של כל עשב ועשב "לְחַיֵּי הַמּוֹרָה […] שֶׁהֶאֱמִינה גַּם כְּשֶׁבֶּאֱמֶת לֹא יָכֹלְתִּי /…שֶׁהִשְׁקְתָה בְּפִתְקֵי דְּבַשׁ רַכִּים לֵב צָמֵא / שֶׁרַק יָנִיחוּ עָלָיו, שֶׁיֵּרָאֶה וְיֵרָצֶה"; (חן רזיאל, "לחיי המורה"); אך גם עם למידה שהיא כדברי הראי"ה קוק כהשקאה בחומץ.

"בית ספר" טומן בשמו את קירותיו של הבית ואת האותיות השחורות כעורב, אך לעיתים במקום לאפשר את הגדילה הופכים אלו לקירות מנמיכים ומקטינים: "בַּיְּקוּם הַמַּקְבִּיל / שֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת אֵלָיו שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בְּשָׁבוּעַ / דֶּרֶךְ שַׁעַר שָׁמוּר, / נִמְצָאִים אֲנָשִׁים קְטַנִּים יוֹתֵר / בְּאֵמוּן עַצְמִי, שֶׁשְּׁעוֹתֵיהֶם מְמֻסְפָּרוֹת / וְדַלְתוֹתֵיהֶם נְעוּלוֹת בְּמַפְתְּחוֹת / שֶׁעֲדַיִן לֹא חֻשְּׁלוּ. / כָּל אֶחָד מֵהֶם לוֹהֵט אֵשׁ / וּמִכָּל אֶחָד מֵהֶם נִדָּף רֵיחַ יַעַר רַעֲנָן / וְהֵם נִדְחָפִים יַחַד / בְּחֶדֶר אֶחָד" (אודליה גולדמן, "תיכון").

בשירים רבים עולה המתח שבין בית ספר במובנו המקובל לבין מרחבי למידה שמחוץ לו ("הֵיטַבְתִּי לִשְׂחוֹת. / לוּ רַק הָיָה אֲגַם בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלִּי"; (שרה שקל, "בבית הספר"), וכן בינו לבין הרצון לפרוש כנפיים אל מה שמעבר לו: "בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר הָיוּ לִי כְּנָפַיִם / וְעַפְתִּי מֵעַל / לָעוֹלָם הָרָחוּץ… // כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְשָׁם / קִפַּלְתִּי אוֹתָן / וְאָמַרְתִּי לָהֶן: חַכּוּ לִי בַּחוּץ!" (עדולה, "בדרך לבית הספר"). לעיתים במרחבים אלו טמונה למידה משמעותית לא פחות: "אַרְבַּע וְעוֹד אַרְבַּע שְׁמוֹנֶה / שְׁמוֹנֶה וְעוֹד שְׁמוֹנֶה הֵם שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה. / אֲבָל הִנֵּה צִפּוֹר־שִׁיר / חוֹצָה אֶת הָאֲוִיר […] וְקִירוֹת הַכִּתָּה / מִתְמוֹטְטִים לְאִטָּם […] הַשֻּׁלְחָנוֹת חוֹזְרִים לִהְיוֹת עֵצִים / הַגִּיר חוֹזֵר לִהְיוֹת סִידָן / וְעֵטֵי הַנּוֹצָה הֵם שׁוּב צִפּוֹרֵי־שִׁיר" (ז'ק פרוור, "דף כתיבה").

מנקודת מבטם של המורים עולֶה באופן משמעותי הרצון "לרעות בשושנים", לגעת בנפשם של התלמידים, לגונן  -"מוֹךְ לְרַפֵּד אֶת הַכִּתָּה הַזּוֹ / שֶׁלֹּא יִשָּׁבְרוּ לִי הַתַּלְמִידִים"; לשמור על "הַמֶּרְכָּבָה / שֶׁמַּחְזִיקָה תַּ'נֶּפֶשׁ", אבל עולה גם הצורך או האילוץ להיות רצויים  – "מִתְעַדְכֵּן וּמְחַשֵּׁב הֵיטֵב מָה שׁוֹמְרֵי הַסַּף וְרַכָּזֵי הַשִּׁכְבָה וְהַהוֹרִים הַמְּעֹרָבִים יֹאהֲבוּ לִשְׁמֹעַ שֶׁהַמּוֹרֶה אָמַר מַמָּשׁ מִדַּם לִבּוֹ"; (שפי רוזנצוויג, "מורה מעודכן"). גם מצידם של המורים עולה התחושה הקשה של הצורך "לגהץ את הכנפיים" בכניסה אל הכיתה: "שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד בְּאוֹגוּסְט אַלְפַּיִם וּשְׁבַע־עֶשְֹרֵה / לַהַט הַמִּדְרָכוֹת נִמְהָל בְּלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת / וְאֵין בִּי כּוֹחוֹת לִכְתֹּב לַאֲדוֹן כִּמְעַט / טוֹב מְאוֹד אוֹ עָלֶיךָ לְהִשְׁתַּדֵּל" (סמדר פייל).

שערים נוספים בגיליון עוסקים במתח שבין בית הספר למרחב המשפחתי, בלמידה שמתרחשת בתוך זה האחרון, ובלמידה של האדם את עצמו ("אוֹתִיּוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה / אֲנִי נִגְלֶלֶת וְנִגְלֶלֶת, / פַּרְשִׁיּוֹת פְּתוּחוֹת סוֹפִים לְצַד סְתוּמוֹת / הַמַּמְתִּינוֹת לְהִתְפָּרֵשׁ / הַמַּמְתִּינוֹת לְהִקָּרֵא"; (אפרת ביגמן, "כתוב בעור").

כל אלו, כמו מצטרפים לכדי תפילה:

"ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".

 

       

 

*סיון ואבישר הר שפי – משוררים, עורכי כתב העת 'עתר', מרצים בחוג לספרות במכללת הרצוג, באוניברסיטת בר אילן ובמסגרות אקדמיות נוספות, ממקימי בית המדרש "זוהר חי" וממוביליו.