במדור זכויות אדם בעין הקולנוע ד"ר טלי זילברשטיין מציגה סרטים "ממחוזות זרים" – מיבשת אפריקה.

הדבר הגדול הזה שנקרא "חינוך" הוא לא קילוח דקיק ולא זרם בודד אלא אוקיינוס. ומטבעו של אוקיינוס, זרם אחד מצטלב עם אחר, ונושא אותנו למרחקים חדשים.

כך קרה לזרם החינוך לזכויות אדם, שזרם ושפע ועלה על גדותיו ונשפך לתוך קורס חדש בשם "רחוק מהעין – סרטים ממחוזות זרים", שהתחלתי ללמד השנה בחוג לחינוך מבוגרים במכללת דוד ילין, בקבוצה מופלאה, מלאת סקרנות ורגישות – והרי מה מוליך אותנו רחוק יותר מענין של תלמידים?

מה שרחוק מהעין הוא כידוע גם מה שרחוק מהלב. מחוזות שאינם זמינים לנו לא רק בגלל קשיי נגישות פיזית או לוגיסטית אחרת, כמו שפה, אלא זרים לנו ולכן גם מוזרים לנו, ולעתים מאיימים. לכן העיסוק בזכויות אדם מוביל אותנו אל הנידח והלא מוכר, הרחוק מהלב ומהתודעה, ולכן גם האפל והמושתק.

במה מתבקש אם כך לפתוח אם לא ביבשת אפריקה? – "היבשת השחורה" שעבור המערב היתה חור לבן במפה עד לפני מאות שנים ספורות, וכיום היא עדיין חור שחור. היבשת ששאבה אליה קולוניאליסטים אירופאיים, והיום פולטת רבים מתושביה בכיוון ההפוך, במידה רבה בעקבות חוסר יציבות פוליטית, דיכוי ומחסור ששורשיהם למעשה באותו קולוניאליזם אירופי.

אולם איך ניתן ללמוד על מקום רחוק, המדבר בשפה לא מובנת ומתנהג על פי קודים לא מוכרים? האם היומרה לעשות זאת באמצעות סרטי קולנוע היא בעלת תוקף? מה ניתן ללמוד מסרטים? מאילו סרטים, שנעשו על ידי אלו יוצרים? האם אנחנו יכולים להעריך תמונה שמגיעה "מבפנים" לעומת תמונה שמגיעה "מבחוץ" כשאנחנו אפילו חסרים את הכלים להבין מתי היא אכן "מבפנים" ומתי "מבחוץ"?

התחלנו לפיכך בשני נסיונות: סרטו של גאווין הוד "צוצי" וסרטו של לורן סלגואה "חלומות מאבק", שניהם מסביבות 2006 (חוסר העקביות של רישום השנה במקורות שונים הוא כבר חלק מהסיפור: לעתים נכתבת שנת ההפקה של הסרט ולעתים השנה בה הוקרן במערב). לא נסיון להשוות ישירות בין שני סרטים שהופקו בשני מקומות שונים לגמרי באפריקה, דרום-אפריקה ובורקינה-פאסו, אלא לבחון כיצד ניגש כל קולנוען למשימה המאתגרת של תיווך תרבות, אורח-חיים וחוויה אנושית מזירה מרוחקת ולא מוכרת אל קהל הצופים המערבי. מחד עומד "צוצי", שבוים בידי קולנוען דרום-אפריקאי לבן ומספר בכלים הוליוודיים קלאסיים את סיפורו של צעיר שחור מסווטו שביוהנסבורג, ומאידך "חלומות מאבק", שנוצר על-ידי קולנוען צרפתי ונשען על כלים פואטיים, מלאי רמיזות ויזואליות ומוסיקליות, בספרו על גבר ניז'רי המחפש עבודה במכרה זהב באסקנה שבבורקינה-פאסו.

ניתן להתרשם מהבחירות הקולנועיות המאפיינות את שני הסרטים באמצעות פתיחתם וסגירתם: "צוצי" פותח בקלוז-אפ על ידיים שמשחקות קלפים, ונפתח אל חדרו הדל של צוצי, בו יושבים חבריו במשחקם. הוא עצמו יושב עם הגב למצלמה ואז מסובב אליה את פניו ונועץ בנו מבט. רק אחר-כך המצלמה מלווה את צוצי וחבורתו כשהם יוצאים אל הרחוב, וממשיכה לפתוח את התמונה אל השכונה הידועה בתנאי חייה הקשים ובעבר הפוליטי הסוער שלה. "חלומות מאבק" פותח בתמונה רחבה החושפת לעינינו נוף סחוף חול, רוח ואבק שדמות קטנה נעה לרוחבה, ורק לאחר מכן נחשפות בפנינו מקרוב פניו של גיבור הסרט, מוקטר, שמפשיל מעל פניו את הצעיף שכיסה אותם מפני האבק, וכמו קורא לנו להביט בו. בסיום הסרט "צוצי" מוענקת לגיבורו גאולה קולנועית, כשעל רקע הבהובי האורות הכחולים של ניידות המשטרה המחכות לו, הוא מצולם מזווית נמוכה ומאדירה כשהוא נושא את זרועותיו אל השמיים והילה נוצרת סביב ראשו. בסיום "חלומות מאבק" חוזרת דמותו המוקטנת של מוקטר אל חיקן של דיונות החול, והוא נעלם לתוכן מבלי להשאיר סימן.

אמנם, שמנו לב למשל לכך שבשני סרטים כה שונים נוכחות המים, או ליתר דיוק המחסור במים, דומה ומרכזית: המים אינם זורמים אל הבית, אלא נישאים אליו על ידי הנשים. הבחנו בעיסוק הרב בתנועה, בעזיבה ובפרידה. בעקבות כך הבנו יותר מדוע כתב סטיוארט הול, חוקר התרבות יליד ג'מייקה: "[ה]עיסוק בתנועה והגירה משותף לקולנוע הקריבי ולהרבה סוגים נוספים של 'קולנוע שלישי', אך זו אחת התימות המעצבות שלנו, ומועדת לצוץ בנרטיב של כל תסריט או דימוי קולנועי".[1] ובעיקר, ראינו עד כמה עקבות הקולוניאליזם ניכרים במציאות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית שמשקפים הסרטים.

זו עוד סיבה לכך שחשוב לחפש, למרות שקשה למצוא, סרטים שיוצריהם אפריקאים שחורים, ילידי היבשת מהצד הלא נכון של הקולוניאליזם. הקושי הוא לא בעצם קיומם – הם קיימים – אלא בנגישות שלהם לקהל ישראלי דובר עברית. אנחנו התמקדנו בבמאי אחד, עבדרחמן סיסקו (Sissako), יליד מאוריטניה (1961) שגדל במאלי, למד קולנוע במוסקבה וחי היום בפריז – נדודים אופייניים לבמאים מאפריקה, אפרופו הציטוט שלעיל. צפינו בשני סרטים קצרים שלו, שנעשו שניהם ב-2008 במסגרת פרויקטים משולבים של האו"ם, האיחוד האירופי ומדינות מערביות, בעיקר צרפת: "Dignity" ו"החלום של טיה".

במקרה הראשון התבקש סיסקו ליצור סרט של 3 דקות המדבר על אחד מעקרונות מגילת זכויות האדם שזה אז מלאו לה 60. הוא בחר לייחד את סרטו לתקריבים, קלוז-אפים, של פני אנשים ברחוב בעיר גדולה וסואנת (לא ברור היכן, אולי מאלי) הנשאלים: "מה זה dignity?", מבלי לקבל תשובה, או מבלי להראות את תשובתם אלא רק את פניהם החתומות-מכסות-מהרהרות. הסרט השני הוא חלק מפרויקט בשם "8", המורכב אף הוא מסרטים קצרים שמתייחסים הפעם ל"יעדי המילניום" שהציב האו"ם לקראת 2015, כשסיסקו עוסק ביעד של מאבק בעוני וברעב (2015 חלפה בינתיים, העוני והרעב לא). אנחנו פוגשים את טיה הקטנה, שחיה בבקתה מוזנחת עם אביה החולה, ממהרת להשלים עבודה על מכונת התפירה לפני שהיא רצה בנוף אתיופי ירוק ומלבב אל בית הספר, צופה בנבחרת הבנים משחקת פוטבול בחצר, וכנראה חולמת על אוכל, כשהיא מגניבה דרך החלון פרי בודד אל הילד מצחצח הנעליים שמחכה בחוץ. הסרט מסתיים בעיניה הלחות הצופות מהחלון בנגן ששר לה שיר ניחומים על מות אביה ומבטיח לה תמיכה ואהבה.

קשה ללמוד מצפייה כה מרוחקת ולא מספיק מושכלת על מה שבין נטיות סגנוניות אישיות של יוצרים למטען התרבותי והאמנותי שהם מביאים איתם. אך ניתן לראות בסרטים של סיסקו את הדגש על פערים, על שאלות ועל חוסר. ניתן לחוות את האופן בו הוא מגשים הן את אמרתו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס: "התגלותו של האחר המוחלט היא פנים, שבהן ה'זולת' קורא לי, ומסמן לי סדר, באמצעות מערומיו, באמצעות דלותו; נוכחותו היא שתובעת מענה",[2] והן את קטע השיר הידוע של המשורר הקריבי אמה סזר, המציף מחדש את תהייתנו לגבי יצירות מערביות המתיימרות לייצג את אפריקה: "ומעל הכל, גופי כמו נשמתי, / הישמרו מפני עמדתו המעוקרת של הצופה / כי החיים אינם חיזיון, / אוקיינוס של יסורים אינו במה, / אדם זועק אינו דב מרקד".[3]

 

ד"ר טלי זילברשטיין היא מורה לקולנוע ומנחה פדגוגית.

 

[1] Stuart Hall, "Cultural Identity and Cinematic Representation", Framework: The Journal of Cinema and Media, 1989, pp. 68-81

 

[2] עמנואל לוינס, הומניזם של האדם האחר, הוצאת מוסד ביאליק, 2010, עמ' 70.

[3] Aime Cesaire, Notebook of a Return to a Native Land.

מתורגם מצרפתית, תרגום שלי מאנגלית לעברית. ניתן לקרוא את הפואמה במלואה באנגלית בקישור:

https://kboo.fm/sites/default/files/AIME%20CESAIRE–NOTEBOOK%20OF%20A%20RETURN%20TO%20A%20NATIVE%20LAND.pdf