החינוך בירושלים בזמן מלחמת העצמאות, תש"ח/ ד"ר רותי להבי

 

קורותיה של ירושלים במהלך מלחמת העצמאות, בשנת תש"ח, 1948, הם סיפור ייחודי בשל מעמדה המיוחד של ירושלים בארץ ובעולם, בשל ההרכב החברתי של תושביה, ובשל אופי הלוחמה שהתרחשה במרבית חלקי העיר. סיפור שהחל למחרת יום החלטת החלוקה בלייק סקסס, ב- 29.11.1947 ונמשך עד ל- 30.11.1948, עם חתימת הסכם הפסקת האש בין ירדן לישראל. סיפור שבמובנים רבים עדיין לא הסתיים.

לכל מלחמה יש השפעות על מערכות החינוך של המשתתפים בה ולסיפור המלחמה בירושלים בתש"ח, היה ביטוי ייחודי גם בזה. ירושלים מתאפיינת במגוון עדתי וקהילתי מיוחד ובילודה גבוהה. באותה תקופה, מרבית בתי הספר ותלמודי התורה ששירתו את אוכלוסייתה יוצגו על ידי מוסדות שונים של הקהילה היהודית שגם תמכו בהם מבחינה כספית. בצוק העתים נדרשו תלמידי מוסדות חינוך אלה להצטרף לבתי הספר שהיו משויכים לוועד הלאומי ולמוסדות המדינה שבדרך. בתי ספר אלה, שהיו מודרניים וליברלים בגישתם החינוכית, לא תמיד תאמו את צרכיהם של התלמידים המצטרפים – ורבים היו הנושרים. כך, יותר מ-50% מילדי ירושלים, בעצם ימי הקרבות בעיר, הסתובבו בה ללא מסגרת. בזמן הלוחמה בעיר, בין הפסקות האש המעטות שהיו בשנה זו, הצטרפו לנושרים גם התלמידים שבתי ספרם נסגרו מחמת הלחימה, אם בגלל שלא ניתן היה להגיע אליהם ואם בגלל שמורים רבים גויסו למלחמה בכלל, ועל ירושלים בפרט.

בקרב פרנסי העיר וראשי הוועד הלאומי היתה הכרה ברורה בדבר חשיבות המסגרת הבית ספרית לאותם ילדים ובני נוער. כך, במכתבי בקשה למפקדי הגדודים לשחרור מורים המוצבים אצלם, נטען ששחרורם חיוני כי החשיבות של היות הילדים במסגרת לימודית הוא "עניין של בטחון הציבור".[1]

גם תלמידי בתי המדרש למורים בימים אלה, נשאו בעול: הם יצאו למשימות הגנה, מלאו את מקומם של מורים בבתי הספר, ויחד עם זאת, נדרשו ללמוד כרגיל. אליעזר שמואלי, שהיה בתש"ח תלמיד בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין, מספר כיצד שילבו את ההוראה עם השמירה, וכיצד  "הוצנחו", ללא הכנה מוקדמת, למלא את מקום המורים בכיתות. שנת הלימודים תש"ח, הוא מספר, היתה שנה מקוטעת וקשה ולמעשה לא הגיעה לסיומה הסדיר- "הלימודים ממשיכים בסמינר כסדרם, אך ורק למראית עין".[2]

אך גם כאשר התקיימו הלימודים בבתי הספר, המשימה החינוכית היתה מורכבת, והיו מצבים רבים בהם התלמידים חבשו את ספסל הלימודים בבוקר, ויצאו לפעולות הגנה בערב. באספות ההורים בגימנסיה רחביה שנערכו בחורף תש"ח דנו כיצד להבטיח את שלומם של הילדים וכיצד למזער את נזקי המלחמה וצווי השעה המתחייבים ממנה. בישיבה שהתקיימה ב 2.3.48, קבע המנהל, ד"ר בר-תנא, כי "המצב הוא רע" וכי יש הרעה במצב וההשפעה על בית הספר היא רעה, העבודה קשה ואפילו בילדים הקטנים חל שינוי לרעה. הוא מספר על התלבטות כיצד לנהוג בתלמידים: הנטייה היא לא להכביד עליהם ולהשתדל לנהוג עמם בגמישות, לעבור בשתיקה באופן יוצא דופן על דברים שבשגרה היו זוכים לתגובה מיוחדת ולהמעיט בענישה. אין דרך אחרת, אמר בר-תנא, הילדים וגם הצוות נמצאים במצב מתוח, יכולת הקליטה של התלמידים נפגמה ורמת הלמידה ירדה. לדבריו תלמידי השמיניות [יב'] עומדים לצאת לשירות לפני פסח ויש להקדים לפיכך את מועד הבחינות. השאלה היא מהו הגבול המתאים לוויתורים, שכן יש לדאוג גם לעתיד, שלא ייפגע מהוויתורים בהווה. הוא מספר כי כשהורע המצב היה חשש להתפוררות המחלקות העליונות [הכיתות הגבוהות], חלק מהתלמידים לא בא ללימודים, והיה חשש מ"אטמוספירה של הפקרות".[3]

תוכן הדברים שעלה באספה זו מעלה את הסוגיות שהעסיקו את מנהלי בתי הספר בעת ההיא. כולם הסכימו שבית הספר הוא המקום הבטוח עבור התלמידים ושיש לקיים שגרת לימודים על אף אירועי המלחמה. השאלות היו כיצד שומרים על ביטחונם של הילדים מבלי להגביל אותם מידי, ואיך שומרים על האיזון בין ההתגייסות למשימות הבוערות, תרתי-משמע, לבין המשימה העיקרית לה נועד בית הספר – הלמידה.

בעיתון "המגן" מתאריך 14.6.48 מפליג הכתב בשבחיהם של הגדנ"עים שפעלו באופן מאורגן בבתי הספר. הוא מתאר את תרומתם הייחודית של גדודי הנוער, בעיקר בעבודת הביצורים, אליה נוספו, עם התקדמות חודשי המלחמה, גם השתתפות בקרב ואיוש עמדות  ומוסיף ש"עכשיו הם אנשי צבא". "כדאי לכם", ממליץ הכותב לקוראים הבוגרים, "לעמוד על הרוח בקרב צבא צעיר זה של נוער ירושלמי בריא. על הרצון המפעם בהם, הרוצים להימנות עם נוטלי העול הכבד ולהיות חלק מחיילי ההגנה – אותם אלה שיהיו אזרחי המדינה לאחר שתקום ותתנער ממלחמה זו שבאה עליה".[4]

בר-תנא, כמו מחנכים נוספים בעת ההיא, היה זהיר ביחס להתפעמות מהתגייסות הנוער. בתיעוד של ימי המלחמה הוא מספר כיצד נפלה בגורלו של המחנך האחריות "לעמוד על משמרת הדור הצעיר – מצד אחד לעודדו בדרך שנראתה הישרה בעינינו, ומצד שני לשמור על בריאותו ובטחונו ואף לרסנו".[5] בר-תנא אף התלונן בפני מנהל מחלקת החינוך, ד"ר בן-יהודה, על כך שהאימונים לפעילות צבאית, כמו הגדנ"ע והחג"ם (חינוך גופני מוגבר) קשים מידי, ומסתיימים בשעה מאוחרת מאוד, כך שגם הלימודים למחרת מופרים, ובכלל- גוזלים זמן לימודים יקר. לאור מצב עניינים זה הוא מצטט את ההורים השואלים: "האם גויסו ילדינו בני ה 14 – 15 לצבא?"

בהקשר זה ראוי לציין את הרובע היהודי בעיר העתיקה, שם הכללים לגבי הלחימה היו שונים אם מפני אופיים של הקרבות ברובע, ואם מפני היעדר מוחלט של מסגרת בית ספרית שעמדה על המשמר. בעצם ימי הלחימה הקשה שהתרחשה ברובע היהודי, הצטרפו ללחימה ילדים בני 12- 14, ואפילו צעירים יותר. נסים גיני, הלוחם הצעיר ביותר במערכות ישראל, היה בן 10, כשנהרג בקרבות על הרובע היהודי. 10 מורים ותלמידי בתי המדרש שיצאו לארגן את ילדי הרובע בשעתו הקשה למסגרות פעילות, נהרגו בהגנה עליו; 11 יצאו לשבי הירדני עם כניעתו.

גם במסגרות הלחימה המאורגנת יותר נהרגו בני נוער. אחד הנופלים בעיצומם של הקרבות בעיר היה עמי אריכא, תלמיד הגימנסיה, שנהרג בפעילות שחרגה מהמשימה שיועדה לכיתתו במקור (עמידה בתצפית), ונמצא בין אנשי כוח החי"ש שניסו, בליל ה-25.5.48, לעצור את משורייני האויב בעמדת מנדלבאום. עמי בן ה- 16 נפגע  ומת מפצעיו. האבל על מותו נמהל בתחושות מעורבות של גאווה על מילוי המשימה הצבאית-לאומית לצד אשמה על אי שמירה עליו, כתלמיד בבית ספר.

מקרים אלה מייצגים את המצב הכמעט בלתי אפשרי, ועם זאת בעל החשיבות הראשונה במעלה, בו נמצאו לא מעט ממנהלי בתי הספר בזמן המלחמה על ירושלים בתש"ח: מחנכים לעמידה במשימות הלאומיות, ובה בעת מופקדים על המסגרת השומרת על ביטחונם של תלמידיהם ועל הדרכים בהן יש להמשיך ולפתח בימי מלחמה, כבזמן שלום, את עתידו של התלמיד ואופייה של החברה.

 

[1]  אצ"מ [ארכיון ציוני מרכזי], J17/ 6992

[2] אליעזר שמואלי, "חינוך בירושלים של תש"ח", בחזית החינוך תש"ח-תשי"ב, עמ' 66- 68.

[3]  אע"י [ארכיון עיריית ירושלים], 3496, תיק גימנסיה, מלחמת השחרור

[4]  "על הנוער הירושלמי בפעולות חירום".גליון 8, כו' אייר תש"ח, 14.6.48

[5] ספר היובל, הגימנסיה העברית בירושלים, ירושלים תשכ"ב, עמ' 222

 

ד"ר רותי להבי מרצה במכון כרם וחברת סגל בבית-הספר מנדל למנהיגות חינוכית. בעבר ניהלה את בית-הספר התיכון הניסויי, הקימה וניהלה את בית-הספר קשת, וריכזה את התכנית להכשרת מנהלי בתי-ספר במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין. לרותי תואר שני בהיסטוריה כללית מהאוניברסיטה העברית. עבודת המאסטר שלה עסקה בחינוך העברי בירושלים בתש"ח. התואר השלישי שלה בהיסטוריה כללית,  הוא מאוניברסיטת בר- אילן, בנושא "מבית הספר לשדה הקרב: שינוי ערכים במלחמה הגדולה, 1914-18".

2019-04-28T14:00:56+00:0028/04/2019|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאירו תגובה