בוגרות ובוגרי כרם עושים חינוך – אורנה בן נאה, מנהלת חטיבת הביניים בבית הספר קשת בירושלים.

"אנחנו מנסים כל יום להגשים כאן אוטופיה" – שיחה עם אורנה בן נאה, בוגרת מכון כרם,

מנהלת חט"ב בבית הספר קשת בירושלים.

נאוה דקל

 

"צמחתי בבית-הספר קשת, התחלתי כמורה לספרות ומחנכת והיום אני מנהלת, זו השנה השנייה, את חטיבת הביניים", אומרת אורנה בן-נאה, בוגרת מכון כרם להכשרת מורים ובעלת תואר שני בספרות עברית ובכתיבה יוצרת. עד לפני שלוש שנים בן-נאה לימדה בכרם קורסים בחינוך ובעבר גם ליוותה סטודנטים לספרות במהלך ההכשרה הדידקטית שלהם.

"בעצם בית-הספר קשת גידל אותי", מסבירה בן-נאה את החיבור והאהבה שלה לבית-הספר, "אני לא באתי מעולם של שיחות – למדתי במסגרות עם ארבעים תלמידות בכיתה, ולא היו בהן מרחב ופניות לשמוע אותנו. כאן כל הגישה לעבודה ולהוראה היא של דיבור משותף, ובכל המפגשים כולם יושבים במעגל ואומרים את דעתם. זה מאפשר לנו, המורים, לפגוש את עצמנו ויוצר בינינו קשר מאד משמעותי. יש המון חוכמה במפגש של מורים ותיקים וחדשים שיושבים במעגל, ומתוכו נוצר השיח המקצועי על סוגיות חינוכיות. התפיסה היא שהשיח שמתקיים בצוות צריך להתהוות גם עם התלמידים. בעיני זה מרגש להיות חלק מחוויה כזו של צמיחה.

במובן הזה כרם דומה לקשת. גם שם רואים את הסטודנטים וגם שם מתקיים לימוד עם אופי סדנאי. כסטודנטית בכרם, לפני כעשרים שנה, זה מאד הביך אותי בהתחלה. הרי זה דורש חשיפה; אני לא הייתי מתורגלת בזה והתרגשתי כשדיברתי. אני זוכרת שדבי, (ד"ר דבורה וייסמן- נ.ד.) מנהלת כרם בזמני, רצתה שאני אספר על החוויה שלי בבית הכנסת מאחורי מחיצה בעזרת הנשים. זה היה קשה כי זה היה מוקדם מדי עבורי, אבל מה שחשוב בעיני היה שהיא ראתה אותי. ככה אני מרגישה גם כאן עם התלמידים שלנו.

התלמידים בחטיבת הביניים מאד מאתגרים אבל זה גיל שאני מאד אוהבת; גיל מרגש שיש בו שמחה של גילוי. כמעט כל מקצוע הוא כמו למידה של שפה חדשה, ומרגש ללוות את התלמידים בלמידה הזו. האמת שהניהול מרחיק אותי ממלאכת ההוראה שאני מאד אוהבת,  לכן אני משתדלת ללמד בכל שכבה בחטיבת הביניים. יחד עם זאת, יש אספקטים מאתגרים בניהול, במיוחד בעבודה עם המחנכים. לדוגמא, תיווך וגישור בין המחנכים לצוות החינוכי וההורים וחשיבה איך ליצור יותר שותפויות ביניהם".

יש נושאים חינוכיים ייחודיים שאתם עסוקים בהם?

"אנחנו בונים ביחד תכניות חינוכיות. בנינו תכנית על מיניות שבמסגרתה יש שיעור חינוך כפול אחד במליאה ואחד לבנים ולבנות בנפרד. אנחנו מדברים בו על זהות ועל אינטימיות ובניית קשר. אני חושבת שהטלפונים החכמים יצרו עולם שבו אין דבר כזה שנקרא אינטימיות וזו בעיני אבדה גדולה. לכן לדבר על אפשרויות אחרות זה בעינינו צו השעה.

אתגר נוסף הוא נושא הטכנולוגיה. בעניין הזה אנחנו עובדים בשני מישורים. מצד אחד ניסינו בכיתה ח' פיילוט של מחשבים אישיים, שבו רוב הלמידה תיעשה בעזרת המחשב. אנחנו בודקים עכשיו את ההשלכות של התכנית הזו ומוצאים שהתמונה מאד מורכבת – יש תלמידים שמרגישים שהמחשב מהווה עבורם הסחה שמקשה עליהם להתרכז, ויש שמרגישים שהעבודה במחשב דווקא מקדמת אותם. לצד הפרויקט הזה אנחנו עושים פעולות הפוכות של התבוננות דרך רישום וקריאת ספרים בכיתה, שמטרתן להאריך את טווח הקשב והריכוז של התלמידים. בעצם אנחנו מנסים לקחת את הטוב משני העולמות – לשלב טכנולוגיה עם פעילויות מסורתיות כמו קריאה, העתקה ושינון. הרי אי אפשר שהעולם החיצוני יהיה נוכח כל הזמן בחיי הילדים, ולכן אנחנו עסוקים במינונים הנכונים שיאפשרו להם לבנות את המרכז הפנימי שלהם".

את רואה בזה את המטרה המרכזית שלך בחינוך?

"אני רוצה שהתלמידים יתפנו לבנות גרעין פנימי וזו בעיני מטרה קשה להשגה, היום יותר מבעבר. אין להם הפריבילגיה שהייתה לנו להיות בשקט, להשתעמם ולגלות את עצמם, ולכן צריך לעזור להם לפגוש את עצמם ואת האחרים. אני עובדת עם הילדים בשלב קריטי של בנייה, כאשר מול החלונות האינסופיים הם נמצאים במצב מתמיד שבו הם עלולים ללכת לאיבוד. אני רוצה שהם יפתחו גם יכולת לראות מעבר לעצמם, לראות את האחר ולהחליט אם לפעול בחמלה. בעיני יש משהו במפגש האנושי שצריך להתעקש עליו.

לכן אני בעד שילוב בין מסורתיות לחדשנות. אני חושבת שאנחנו נמצאים היום בתקופת מעבר שבה יש אי הלימה בין המקצב של המחשב ככלי מלמד לבין התפקוד של המוח. אולי בעוד דור אחד, או אפילו פחות, מה שאני אומרת כבר לא יהיה רלבנטי. אבל אנחנו עוד לא שם. הרי שאלות כמו האם אנחנו רלבנטיים בקיום של הילדים מעסיקות אותנו גם כהורים, ולפעמים ההרגשה היא שאנחנו כאילו לא חיים באותו עולם".

העובדה ש"קשת" הוא בית-ספר שלומדים בו תלמידים דתיים, מסורתיים וחילוניים לא הופכת את המפגש בין התלמידים למורכב יותר?

"אנחנו מנסים כל יום להגשים כאן אוטופיה. מגן הילדים ועד התיכון מתקיים כאן שיח פתוח על מגוון של נושאים. התלמידים מתבקשים כל הזמן להקשיב לאחרים, להשמיע את דעתם ולהתייחס לדברים. המפגש שנוצר בקשת מעורר שיח שהוא לא מובן מאליו למתבגרים. יש רגעים מאד מרגשים ויש גם ויכוחים עמוקים. הפערים מתחדדים כיום, לקראת הבחירות המתקרבות. אבל לצד המתיחויות יש המון דברים מקסימים שמראים שאפשר לחיות ביחד. התקשורת שיש בבית-הספר הזה נעשית נדירה כיום והיא מאד משמעותית".

בתחילת דברייך דיברת על כך שגדלת בקשת. את מרגישה שאת ממשיכה לגדול כאן?

"כן! קודם כל אין יום שאני יודעת מה יקרה בעבודה; יש כאן התפתחות כל הזמן. לבית-הספר יש היום יותר ידע והבנה של הצרכים הפדגוגיים, הרגשיים והחברתיים של התלמידים, ואנחנו מנסים לתת להם מענה. בעצם אנחנו מתחדשים ומתפתחים כל הזמן. זו עבודה קשה אבל בסופו של דבר אני מאמינה בעבודה קשה".

 

 

2019-03-31T10:57:46+00:0031/03/2019|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאירו תגובה