הכתיבה כאקטיביזם חברתי – ד"ר תמר ורטה זהבי

"אני כותבת כדי לעורר לפעולה, לשינוי, לזעם ולביקורת".

שיחה עם הסופרת ד"ר תמר ורטה זהבי בעקבות זכייתה בפרס דבורה עומר לשנת 2018, על ספרה "השיר של רוזי".

נאוה דקל

"אני לא רואה את עצמי כסופרת כי אני כותבת כדי לעורר לפעולה, לשינוי, לזעם ולביקורת. כשאני כותבת אני בפוקוס על המטרות, על מה שאני רוצה לעורר ולהגיד". עבור ד"ר תמר ורטה זהבי, שכבר כתבה כחמישה עשר ספרי ילדים ונוער, הכתיבה מהווה פעולה כנגד אי-צדק חברתי. ספרה, השיר של רוזי, זכה בפרס דבורה עומר לספר נוער מצטיין לשנת 2018 מטעם משרד התרבות, ביחד עם ספרו של רועי סלמן כמעט שם. בנוסף לכתיבה, ורטה זהבי מרצה ומדריכה פדגוגית כבר עשרים וחמש שנים במסלול לגיל הרך במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין.

ד"ר תמר ורטה זהבי

הספרים שלך עוסקים בסוגיות פוליטיות וחברתיות שנמצאות במרכז השיח בארץ. גם כשאת כותבת על דמויות רחוקות מכאן כמו מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה או הרייט ביצ'ר, המסרים הערכיים שלך ברורים אפילו מעצם הבחירה על מי לכתוב. האם זה לגיטימי להשתמש בספרות כאמצעי להעביר מסרים חברתיים?

"כל ספר מקדם אג'נדה, גם אם באופן סמוי או חצי סמוי. זה נכון גם לספרים כמו פינוקי וגם לספרות הגדולה. כתבתי שש ביוגרפיות שלא עוסקות באופן ישיר בחברה הישראלית אבל גם במה שעקיף יש מסר ישיר. כשאני חוקרת וכותבת את הביוגרפיות האלו אני חצויה בין ההיסטוריה לבין המציאות שלנו. בכל ספר שנכתב בארץ נמצא שהוא מאיין אוכלוסייה מסוימת או שהוא מקדם ערכים בורגניים, הסללות, רגשות לאומיים או ערכים חברתיים אחרים. אני לא מסתירה את האג'נדה שלי ובספרים שלי היא גלויה לגמרי. מאז שהייתי נערה מתבגרת אני אקטיביסטית וכשאני חווה אי צדק אני מרגישה מצוקה ואני חייבת לפעול. המצוקות שלי מניבות ספרים. בעיני ספר טוב צריך לטלטל, לסדוק את מה שאת מאמינה בו, להוציא אותך מאזור הנוחות. כשאני מגיעה למפגשים עם ילדים אני אומרת להם שהספר הוא מרחב מוגן וכשהם קוראים אותו אף אחד לא יודע מה הם חושבים. אני אומרת להם שקריאה היא הזדמנות לפגוש אנשים שהם בדרך כלל לא פוגשים ביום יום".

בספר "השיר של רוזי" את מפגישה את הגיבורה, נערה ירושלמית, עם אמונה, נערה מתנחלת המתגוררת בחברון ועם סנא, פלשתינאית מחברון. החוויות שרוזי עוברת בעיר המתוחה והאלימה אינן חלק משגרת חייהן של נערות ישראליות.

" הספר הזה נטוע מאד במציאות שלי. התחלתי את השיר של רוזי לפני יותר מעשר שנים, כשבתי הייתה בת שמונה; אחת המורות בבית-הספר הממלכתי דתי שבו היא למדה גרה ביישוב היהודי בחברון. אמרתי לעצמי שזו הזדמנות להכיר את הדברים מקרוב וביקשתי ממנה לארח אותי. הקטעים שבהם רוזי בחברון מבוססים על חוויות הביקור שלי בעיר. לפני שבע שנים חברה הזמינה אותי ללמד עברית קבוצת פלשתינאיות בחברון, בסמוך ליישוב היהודי. עבורי זו הייתה שנה מדהימה. הדמות של סנא היא בעצם אחת התלמידות שהיו לי בקבוצה. אבל הספר הזה שכב עוד הרבה שנים כי לא ידעתי איך לסיים אותו. כשהתחילה אינתיפאדת הדקירות הייתה נערה בשוק מחנה יהודה שהוציאה מספריים והרגו אותה. זה היה אירוע שטלטל אותי ואמרתי לעצמי שזה יהיה סוף הסיפור – סיום שיראה לאיזה מצב המציאות שלנו מביאה את שני הצדדים".

למרות הביקורת החברתית שלך והמסרים הנוקבים של הספר קבלת הכרה מהממסד.

"ההכרה הזו שימחה אותי. הרבה פעמים שואלים אותי אם אני לא מפחדת. ממי אני צריכה לפחד? למה סופרים צריכים לפחד ממישהו? מה שמדאיג אותי זה הפנמת הפחד שאני חווה פה שגורמת לאנשים לשתוק. מה שאני מבקשת מאנשי חינוך זה לא לפחד. בעצם זה המסר שלי למי שלומדים הוראה – מחנך או מחנכת שמשתיקים את עצמם עושים מודלינג גרוע לתלמידים שלהם. צריך לדבר על המציאות ולומר בקול רם 'אל תפחדו'. אני חושבת ששקיפות מורידה תוקפנות. כך גם בספרים שלי – העובדה שאני מנכיחה את האג'נדה שלי כבר מההתחלה מורידה את התוקפנות".

 

 

2019-01-22T14:55:25+00:0022/01/2019|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה