בוגרות ובוגרי מכון כרם עושים חינוך: שולי רוזנק – אייזקס, מנהלת חט"ב בבית-הספר אוולינה – תהילה

"כאן, במקום אינטגרטיבי, אמיתי וכנה, אני רואה תיקון עולם".

שיחה עם בוגרת 'מכון כרם', שולי רוזנק-אייזקס מנהלת חט"ב בבית-הספר 'אוולינה – תהילה'.

נאוה דקל

"אני לגמרי במקום הנכון ואני מאושרת כאן", אומרת שולי רוזנק-אייזקס, מנהלת חטיבת הביניים בבית-הספר אוולינה דה-רוטשילד – תהילה בירושלים. בעצם, את השיחה אתה היא מתחילה במה ש"הכי חשוב – אני אמא לחמישה ילדים וסבתא לשניים". בתשובה לשאלה איך הגיעה לעולם החינוך היא מספרת שבגיל צעיר כשהתלבטה ורצתה ללמוד משפטים, אביה ז"ל, פרופ' מייק רוזנק שהיה פילוסוף של החינוך היהודי, הניח בידיה את הספר גברים קטנים, ספר ההמשך של נשים קטנות מאת לואיזה מיי אלקוט. "אבא אמר לי 'תקראי ואז נדבר'. כשגמרתי לקרוא אמרתי לו 'אתה צודק'. ידעתי שאעסוק בחינוך ונפשי נקשרה בזה. כשראיתי שחינוך זה מה שאני אוהבת, מכון כרם היה המסלול הטבעי. אלה היו ימים, לפני כ-28 שנים, שאם למדת יהדות באוניברסיטה העברית וחינוך בכרם, היית מכירה את כל ירושלים. החוויה בכרם הייתה נפלאה – ישראל אלירז ז"ל ניהל את המכון וד"ר ענבר גלילי-שכטר לימדה מחשבת ישראל. למדנו עם אנשים גדולים שלקחו אותנו במשעולי החינוך והרגשנו מאד מטופלים ומלוטפים. כרם היה אי קטן של שפיות חינוכית ושל אנשי רוח מתקני עולם. הערכתי את המורים האותנטיים שהיו שם, זה היה מודלינג נהדר שהוא בעיני הדבר החשוב ביותר בחינוך.

אני זוכרת את החשיפה המובהקת שהייתה שם לחינוך הומניסטי. בתיכון למדתי בבית-הספר פלך והחוויה שלי הייתה דתית-הומניסטית-ליברלית. כשהגעתי לכרם נחשפתי לראשונה לכך שאת השיח שאני מנהלת בעולם הדתי שלי, מנהלים גם אנשים שאינם דתיים שבאים ממקומות אחרים. המפגש שהיה לי שם עם אנשים עם שונות מצד אחד ואלמנטים מאד דומים לשלי מצד שני היה נדבך נפלא שבנה ועיצב את האישיות הדתית שלי. בעיני המפגש הזה מאפשר לקוות לטוב מבחינת החברה בארץ".

אחרי שהיית מורה בפלך במשך ארבע עשרה שנים וניהלת שנתיים את מדרשיית הרטמן לבנות -שני בתי ספר אליטיסטיים, עברת לפני תשע שנים לבית-ספר שחרת על דגלו אינטגרציה.

"נכון, וכאן, במקום אינטגרטיבי, אמיתי וכנה, אני רואה תיקון עולם. אחרי שסיימתי לעבוד בהרטמן, חשבתי להיות מתווכת דירות וכך יהיה לי מקצוע שיתן לי שקט. אבל אז ד"ר בברלי גבירץ, מנהלת בית-הספר, צלצלה אלי וזה שינה הכל. עד שהתחלתי השנה לנהל את החטיבה הייתי מחנכת ומורה למחשבת ישראל, ספרות והיסטוריה בתיכון, רכזת פדגוגית ומלווה רוחנית. למדתי מה זה בנות שמתאמצות ולא מצליחות ונדהמתי כשהבנתי שבמקומות האליטיסטיים לא הייתי בשביל כולם. אנחנו חריגים כי בחינוך הדתי יש אליטיזם וכאן את רואה שיש בירושלים מאות בתים אחרים ויש ילדות שמגרדות דלתות ולא מקבלים אותן. כשבברלי גבירץ הקימה את בית-הספר היא אמרה שצריך לשנות את המפה הירושלמית של החינוך הדתי. תפיסת העולם שלה היא שכל ילדה תוכל לבוא לכאן והיא תלמד בקצב שלה ותקבל הוראה פרטנית וכל עזרה שהיא צריכה. יחד עם זאת הדרישות הלימודיות כאן לא מביישות שום בית-ספר אליטיסטי. בין בתי הספר הדתיים בעיר אנחנו נחשבים לאנדרדוג מקומי, אבל גם זה משתנה. היום אוולינה-תהילה כבר לא דומה לבית-הספר שנכנסתי אליו, כשאנשים חשבו שיצאתי מדעתי".

את יכולה להסביר מה היה תפקידך כמלווה רוחנית?

"בשנים האחרונות יצאה אמירה שלא יעלה על הדעת שנערות בתיכון תתחנכנה חינוך דתי על-ידי רב, כלומר על-ידי דמות גברית. בכמה בתי-ספר יש נשים שחלק מהן רבניות ממש וחלקן כמוני – לא פוסקות הלכה אבל שוחות בעולמה של תורה. זה אומר הכנה לחגים, לשבתות, תמיכה וליווי במה שקשור לשאלות אינטימיות, עזרה למחנכות בסוגיות דתיות שעולות בכיתות. גם היום, כמנהלת, במובן מסוים לא נטשתי את התפקיד הזה".

יש בבית-הספר אינטגרציה שבאה לידי ביטוי גם בנושאים הקשורים לדת והלכה. כאישה דתיה ליברלית-פמיניסטית, איך את מתמודדת התפיסות המגוונות שהבנות מביאות אתן?

שולי רוזנק-אייזקס

" זה נכון שיש כאן בנות שבאות מבתים מסורתיים עם חינוך אחר לגמרי. כמי שהייתה ממייסדי בית הכנסת שירה חדשה, ביחד עם ד"ר טובה הרטמן, בהתחלה היה לי קשה עם זה אבל הבנתי שצריך לחשוב על שיטת חינוך שמאפשרת לכולן להרגיש בבית. הבנתי שאני צריכה שהפמיניזם שלי יבוא לידי ביטוי בצורה אחרת לגמרי. באחת הפעמים נקראתי לכיתה ח' בבהילות בעקבות שיחה שעוררה מהומה כי אחת התלמידות סיפרה שבבת המצווה ששלה היא קראה בתורה. הבנות כינו אותה רפורמית והיא בכתה. אחרי שעה וחצי של לימוד ושיחה, אחת הבנות אמרה לי 'אז תגידי שאת רפורמית', וטענה שאבא שלה לא מרשה שבנות יקראו בתורה. אמרתי לה שאבא שלה צודק ואם הוא אמר שאסור אז זה מה שצריך לעשות. אבל הוספתי שאצל חברתה לכיתה אבא אמר שהיא צריכה לקרוא בתורה, אז היא צריכה. אמרתי להן שהן יושבות ביחד בכיתה אבל לכל אחת ההורים אומרים דברים אחרים שצריך לכבד. זו הייתה התנסות חשובה כי פתאום הבנתי שזה הסיפור של בית-הספר שלנו. זה נכון שאנחנו שתי מנהלות שאומרות דברים שלחלק מהתלמידות ומההורים הם קשים, אבל היופי של בית-הספר הוא שיש בו שיח תרבותי עמוק של דעות.

למרות שיש קשיים אני מרגישה שהקב"ה עשה לי חסד שהגעתי לכאן. כשאני חושבת על המשנה החינוכית שלי אני קודם כל חושבת על כך שאני באמת אוהבת בני אדם באופן העמוק ביותר של הדברים. ברוך השם יש בי אהבת אלוהים מאד גדולה וההכרה בקיומו של אלוהים מאפשרת לי לראות את בני האדם ולאהוב אותם. ומהמקום הזה אני חושבת שהגעתי לחינוך. בעצם כל מה שיש לי בא מאבא שלי ז"ל שדיבר על 'השילוש הקדוש' של טקסט, תלמיד ומורה. הוא הנחה אותי לחשוב מה גורם לשלושת האלמנטים האלה להתחבר; לחשוב איך מנגישים טקסט יהודי שנכתב לפני אלפיים שנה לילדה בת ארבע-עשרה שעולם התוכן שלה אחר לגמרי. אני מלמדת מחשבת ישראל ואני עסוקה בשאלות כמו איך מביאים בפני הבנות את חוכמת חז"ל. אני הכי אוהבת להאהיב על הבנות את התורה ולחוות את הרגע שבו הכל מתחבר.

נקודה חשובה נוספת בעיני היא האותנטיות – להיות מדויקת ביושרה.  היה מקרה לפני הרבה שנים שבו הכנו קישוטים לחנוכה ואחת הבנות הציעה שנתלה שרשרת של גרבים ונשים בהם מתנות כמו שעושים בחג המולד. אמרתי לה שאני לא בטוחה מה אני חושבת על זה ושעלי להתייעץ עם אבא. אחת האמהות סיפרה לי שזה עשה רושם עצום על הבת שהמורה אומרת שהיא צריכה להתקשר לאבא שלה כדי להתייעץ אתו על מה שקרה בכיתה. הוא אגב אמר שהוא חושב שזה לא אסתטי ולא תלינו קישוטים כאלה. עם זה אני הולכת – לא צריך דיבורים גבוהים ומאמרים מורכבים אלא להיות אותנטית. האותנטיות מייצרת רלבנטיות. יש תחושה גוברת היום של העדר אותנטיות, של ניסיונות של מבוגרים להתיילד כדי להתקרב ולהיות רלבנטיים. אני מאד מתנגדת לזה. הילדים זקוקים לאמירה ברורה של מבוגר שהעולם התרבותי שלו הוא אחר משלהם. הרלבנטיות מתקיימת רק בזכות האותנטיות".

סיום ההפסקה מביא לחדרה הנאה של רוזנק-אייזקס שתי בנות המחזירות את משחקי הקופסא שלקחו. "זה משהו שאני גאה בו", היא אומרת בחיוך, "אנחנו היינו בין הראשונים להכניס לחינוך הדתי טאבלטים. מכיוון שלא הכנסנו שום סנן היינו צריכות להתמודד עם השאלה איך נצליח למנוע מהתלמידות להיות צמודות אליהם ולראות סדרות בהפסקות. אני קניתי את משחקי הקופסא האלה כמו 'שבץ נא', 'רמיקוב' ו'מנקלה', וכולם צחקו עלי כי הם חשבו שהבנות לא יגעו בהם. והנה, היום יש לזה ביקוש. המשחקים הכפיים והפשוטים האלה פתרו חלק גדול מהבעיה".

 

 

 

2019-01-22T15:03:50+00:0022/01/2019|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה