נאוה דקל

"לפעמים אני לא מאמין שהצלחתי להרים את הכפפה ושאני המייסד והמנהל של המקום הזה, שמטרתו  לעודד צריכת תרבות ולשדרג את תחום החינוך המוזיאלי בחברה הערבית", אומר מנהל בית – הספר אבדאע – "יצירה" בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים, מֶלְחֶם בָּדֶר. זו חטיבת ביניים צומחת, הראשונה למוסיקה ואמנויות בחברה הערבית, שהוקמה לפני שנתיים ביוזמת משרד החינוך ועיריית ירושלים ולומדים בה בנות ובנים ממזרח ירושלים. בשנה הבאה יפתח התיכון שילמדו בו על פי תכנית הלימודים לבגרות ישראלית ויהיו בו מגמות מוסיקה, אמנות פלסטית, קולנוע ופילוסופיה. "המשימה שלי היא להנגיש את העיסוק באמנויות ובפילוסופיה לתלמידים – לעודד אותם להתבונן ולחשוב על העולם בצורה אחרת, כלומר לא בצורה קונקרטית", מסביר בדר את מה שנתפס בעיניו כשליחות שלו, "אני רוצה לעודד אותם  לבקר, להטיל ספק ולא לקבל את המוסכמות. מבחינתי כאן בשטח, אני מוצא מענה לכל הפנטסיות הפילוסופיות שלי".

את הפנטסיות הפילוסופיות בדר כיום מממש גם בכתיבת דוקטורט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. הוא למד פילוסופיה וחינוך באוניברסיטה העברית ועבד כמורה לפילוסופיה בבית ספר יסודי בעיסאוויה וכרכז תחום דוברי ערבית ואחראי על ההדרכות ופיתוח תכניות במוזיאון ישראל. "כשסיימתי תואר שני בשנת 2010 החלטתי לקחת את הידיעה הפילוסופית לשטח ולהיות מורה לפילוסופיה. יחד עם זאת חיפשתי גם מסגרת חינוכית לא רגילה. במוזיאון קרה לי השינוי הגדול – התחלתי לשים לב לחומר, לחפצים והרגשתי שהדרך שלי לתלמידים צריכה להיות יצירתית. במקביל, הכיוון הפדגוגי התגבש אצלי במהלך הלימודים במכון כרם. שם הרגשתי שהכל מתחבר אצלי – ההוראה הדיאלוגית, הקולנוע, השירה, הפילוסופיה ומחשבת ישראל. העיסוק שיש בכרם באדם ובנפש מאד דיבר אלי והגביר את התשוקה שלי לקחת אחריות ולעסוק בחינוך".

איזו השפעה יש ללימודים שלך בכרם על הגישות החינוכיות שאתה מיישם בבית-הספר?

"ללימודים בכרם יש השפעה חזקה. ספגתי שם את זה שהמורים הם מקור השראה עבור התלמידים. סגנון ההוראה בבית הספר הוא של הוראה דיאלוגית ובבית-הספר אני מוביל ליישום של הערכה חלופית ברמה עמוקה ויסודית. בתמיכתה של ד"ר ענבר גלילי-שכטר, מנהלת המכון, הבאתי לכאן את הרעיון של טקס "האסיף" שמקיימים בכרם בסיום הלימודים לתעודת הוראה. כל תלמידי בית הספר מתחלקים לקבוצות ולכל קבוצה יש נושא שהיא חוקרת במהלך השנה. פעם בחודש הם נפגשים עם המנחה ובסוף השנה כל קבוצה מציגה את הדברים בפני ההורים וכלל בית-הספר. בשנה שעברה למשל הם עבדו על נושאים כמו יופי, דמיון, חיים ומוות".

מיהם התלמידים שבאים ללמוד באבדאע?

"תלמידים מכל מזרח העיר שניחנו בכישרון ויש להם נטייה ליצירה. יש כאן מאה שלושים ותשעה תלמידים שרובם באים מסביבה לא פשוטה. ששים ושלושה מהם מגיעים מעבר לגדר ולפעמים לוקח להם שעתיים או יותר להגיע לבית-הספר. הם באים עם חוויה ייחודית מורכבת ובעיני המשימה שלנו היא לעזור להם לעבד את החוויה הזו כדי שיהיו להם חיים יותר טובים. יש כאן מפגש ייחודי בין תלמידים ותלמידות שהגיעו מבתי ספר יסודיים שבהם בנים ובנות לומדים בנפרד. האינטראקציה ביניהם מחייבת דיאלוג. גם בין המורים יש גיוון תרבותי – יש לנו מורים נוצרים, מוסלמים ויהודים.

אם תשאלי אותי על ההישגים של בית-הספר אז קודם כל עצם זה שגרמנו לתלמידים להגיד כן גדול לחיים ולבוא ללמוד בבית-ספר פתוח ומקבל, שיש בו חשיבה יצירתית והוא שם את הילד במרכז.  יש כאן תלמידים שהוריהם סיפרו שהם לא אהבו את בית-הספר הקודם וחלקם לא הגיע ללימודים. היום הם קמים בשש בבוקר ומגיעים לכאן עם מוטיבציה מדהימה. אנחנו לא בית- ספר אליטיסטי, אנחנו מאפשרים לתלמידים מרקעים שונים ללמוד כאן ועל-ידי כך 'מורידים' את האמנות והמוסיקה לעם. זה יוצר שינוי תפיסתי במזרח ירושלים לגבי העיסוק באמנות. הסטיגמה היא שזה עיסוק לא חשוב ולא יוקרתי  שלא מוביל ללימודים באוניברסיטה. אנחנו עובדים על שינוי התפיסה הזו. כך למשל בניתי תכנית בהשראת הצייר האמריקאי מרק רוטקו שנקראת ""The Twelve. רוטקו הקים מועדון שבו ציירים אימפרסיוניסטים היו נפגשים, דנים בנושא פילוסופי שקשור באמנות ואחר כך מציירים אותו. אני נפגש פעם בחודש עם 12 תלמידים ותלמידות שיש להם נטייה אמנותית מובהקת וביחד עם צוות האמנות אנחנו מעלים שאלה פילוסופית, דנים בה, מציירים ומנגנים אותה.

פיתחנו כאן חזון ייחודי שהתלמידים, ההורים והצוות שותפים לו והוא בנוי משלוש מלים: 'באתי, ראיתי, יצרתי'. המקור זה כמובן האמירה של יוליוס קיסר 'באתי, ראיתי, ניצחתי'. 'באתי' אומר שיש כאן מפגש בין תלמידים מכל מזרח העיר שנוצר ביניהם דיאלוג; 'ראיתי' קשור לאוריינות החזותית; וכשבאים ורואים יכולים ליצור".

אתה מדבר הרבה על דיאלוג עם התלמידים. אתה יכול לתת לי דוגמא לדרך שבה אתם מיישמים את השיטה?

"אני אתן לך דוגמא ממסדר הבוקר שבו אנחנו יושבים עם התלמידים בכל שכבה במעגל. המורים כמעט שלא מדברים. התלמידים יכולים להעלות כל נושא שהם רוצים ולדבר עליו במשך עשר דקות. גם בסוף כל יום עשר הדקות האחרונות מוקדשות לרפלקציה. המורה שואל אותם 'איך עבר היום?' 'מה למדתם?', 'מה אתם רוצים לשנות?'. המטרה היא לשלוח אותם הביתה כשהם נינוחים.

בדצמבר השנה, ביום המחאה נגד אלימות נשים כינסתי את כל התלמידים בשעה הראשונה ודיברתי אתם על הומניזם ועל היחס לאחר. חיברתי את זה לחיי היום-יום שלהם, לשאלות למה צריך לכבד, לדבר, לעזור, להכיל את האחרים ולגנות אלימות. דיברתי על החשיבות של המבט, מה קורה לנו כשאנחנו מסתכלים לאחר בעיניים. אחר כך נתתי להם להתנסות בעצמם ולהסתכל כל אחד בעיניים של התלמיד שלידו ולראות כמה זמן עובר עד שמישהו מהם נבוך ומוריד את העיניים. זה היה להם מאד קשה אבל זו הייתה התנסות מדהימה.

גם בצוות אנחנו מקיימים שיחות פתוחות. כשהייתה שביתה בחברה הערבית במחאה על חוק הלאום התלמידים לא הגיעו ללימודים. ראיתי בזה הזדמנות נהדרת לעשות משהו עם הצוות. הבאתי טקסט מתוך אתיקה של הפילוסוף שפינוזה שעוסק באבחנה בין חוק אלוהי, חברתי ואישי. במשך ארבע וחצי שעות קראנו את הטקסט ודיברנו על המשמעות והחשיבות של חוק. למחרת עשינו כמעט את אותו הדבר עם התלמידים, שלא כולם בכלל הבינו למה לא היו לימודים, וקיימנו אתם שיחות על הזכות האזרחית לשבות ולהשמיע מחאה.

זה מתיש. אני כל הזמן עסוק בחשיבה ובדיבור עם המורים אבל אני בטוח שהחשיבה מחוץ לקופסא והיישום שלה במציאות ישתלמו, כי ככה בונים תרבות ועושים שינוי חברתי. בעיני זו ריצה לטווח רחוק. אני חושב שכל איש חינוך חייב להיות דמות משפיעה במימדים הכי עמוקים והכי אישיים, ואני מאמין שניהול מצוין הוא ניהול שמשפיע על בני אדם ומשנה אותם".

 בעצם אתה יליד הכפר הדרוזי חורפיש. אתה יכול להסביר למה החלטת להישאר בירושלים?

"נכון, אני לא בן המקום. היה צלם נוצרי בשם ח'ליל ראאד שהגיע בראשית המאה שעברה לירושלים ותיעד את האוכלוסייה הפלסטינית. הוא אמר שהוא אמנם לא בן המקום אבל קשר את גורלו לאנשים שחיים כאן ואני חושב שזה גם הסיפור שלי. יש משהו בירושלים שהוא רוחני וסמלי וגם הפילוסופיה עוסקת בסמלים. האוכלוסייה כאן מאד ייחודית ואני התאהבתי בעיר והחלטתי להישאר כאן.      

הרי אפילו הבניין שבו נמצא בית-הספר נותן השראה. אנחנו יושבים בארמון שנבנה בשנת 1908 למלך ירדן עבדאללה הראשון (1882- 1951), ושימש גם כמקום האירוח של יוצרים חשובים מהעולם הערבי כמו פאריד אל אטראש ולילה מוראד. אנחנו מנחילים לתלמידים שלנו את ההבנה שזה נכס תרבותי שצריך לשמור עליו. בעצם, בנוסף לזה שאני מנהל אדמיניסטרטיבי ופדגוגי אני גם אוצר. החשיבה האוצרותית מוטבעת אצלי ואני מנסה להעביר אותה לתלמידים. מתקיימות כאן תערוכות של התלמידים וגם הופעות של תזמורת שמנגנים בה שלושים וחמשה תלמידים ממזרח ירושלים".

יש לכם דיאלוג גם עם בתי-ספר יהודיים?

"התפיסה שלי היא שצריך לשמור על הזהות הפלסטינית של התלמידים ומצד שני חשוב להיות פתוח לעולם ולהזדמנויות שהוא מציע. אני מעוניין שיהיה דיאלוג עם כולם. ספציפית לשאלתך התחלנו עכשיו פרויקט של שיתוף פעולה עם הגימנסיה הרצליה בתל-אביב. כתבתי את התכנית שנקראת Sharing Worlds, ביחד עם ד"ר ג'יין גלאזר. השנה יש לנו מפגשים של צוותי המורים שבהם אנחנו קוראים ביחד כתבים פילוסופיים של יהודים, נוצרים ומוסלמים. בשנה הבאה נלמד – אנחנו נלמד את הרמב"ם ושפינוזה והם ילמדו את יחיא אבן עדי ואבן סינא. כך, החקירה הפילוסופית תהיה נקודת מפגש בין התרבויות ודרך לשינוי עמדות".

3 תגובות

  1. מעורר השראה!
    בעת ביקורי בבית הספר התרשמתי עמוקות מה״רוח״ מהתפיסה ובעיקר מהשיח עם התלמידים.
    שאפו עצום למילחם ולתפיסתו החינוכית

  2. יישר כח מלחם!!!
    אתה אחד יחיד ומיוחד ללא ספק. ומצליח לעשות את הבלתי אפשרי.
    השילוב של פילוסופיה, "כרם" ואמנות הוא מקסים ופורץ דרך.
    בהצלחה!
    ידידך, אורן כהן-מגן

להגיב על נאוה דקל לבטל

האימייל לא יוצג באתר.