שאנה ברייזבלט, חוקרת משחק של ילדים, בשיחה עם נאוה דקל.

 

"הבנתי שאני צריכה לנסוע לאפריקה כדי לראות איך ילדים משחקים במקומות שהם אחרים לגמרי ממה שאני מכירה". שאנה ברייזבלט, חוקרת משחק של ילדים וממקימות   IPA (International Play Association), ישראל, לקחה חופשה קצרה ממקום עבודתה במכון מופ"ת ונסעה לשמורת המסאי מרה בקניה, כדי להבין מה ילדים עושים בזמנם החופשי כשאין להם מחשבים, סמארטפונים ואפילו לא צעצועים שנקנו בחנות.

שאנה ברייזבלט

"למדתי לתואר שני ב'תכנית במחקר תרבות הילד והנוער', באוניברסיטת תל-אביב.", מספרת ברייזבלט איך הכל התחיל, "התכנית הייתה מגוונת ומדהימה אבל לא היה בה שום דבר על משחק. הייתי אז אמא לילדה בת שלוש ומצאתי את עצמי מתבוננת במשחקים שלה ובפעילויות ובמשחקים של ילדים אחרים. חשבתי שמה שאני רוצה הוא לחנך למשחק. במשך כמה שנים למדתי על חינוך למשחק, נסעתי לכנסים, וחלמתי לנסוע בעולם ולראות צורות שונות של משחקי ילדים. השנה התחלתי להגשים את החלום בנסיעה לאפריקה".

ברייזבלט יצרה קשר עם אתי דיין, ישראלית שבעקבות הזמנה לחתונה בשבט המסאי התאהבה במקום והפכה, כשם הספר שכתבה, ל"אחת משלהם". היא הציעה לה להתארח באחד הכפרים הסמוכים לשמורה. "נסעתי במכוון כשיש חופשה מבית-הספר שם כדי לצפות בילדים משחקים. אתי אמרה לי שכשאני אגיע לכפר כל הילדים ירוצו אלי ויורידו את הראש. 'את צריכה לשים את היד על הראש שלהם ולהגיד שׂוּפָּה, שזו ברכת שלום. אחר כך תשבי בצד ותסתכלי בלי להיות מעורבת ובלי לשחק אתם'. כשהגעתי הלכתי אתה לכפר וישבתי מתחת לעץ השיטה עם האימהות ופשוט הסתכלתי. הילדים בני שנתיים עד שתים-עשרה, אחר כך הם כבר נחשבים בוגרים, משחקים בחוץ ביחד. הבתים שעשויים מבוץ וגללים חשוכים כך שרוב החיים מתנהלים בחוץ".

יש להם מגרש משחקים או מתקנים?

"אין כלום בחוץ אבל יש המון. הילדים רצים, עורכים תחרויות, משחקים משחקי שירה, מרימים דברים שהם מוצאים בחוץ, פקק או בקבוק יכולים להעסיק אותם במשך הרבה זמן. הם היו כל הזמן ביחד בחבורה ונראו שמחים, צוחקים ומרוצים, חווים את הרגע בלי הסחות. הם עצמאים, לא מתלוננים שמשעמם להם ואין תחושת תסכול או אכזבה. מי שרעב הולך הביתה לאכול מהאוכל שמכינות הילדות הגדולות  וחוזר. לפעמים האימהות שולחות את אחד הילדים לבצע איזו מטלה כמו לטאטא את הרחבה מחוץ לבית או להביא משהו. הכל נעשה בשקט וברוגע וגם כשיש מריבות הילדים פותרים אותן בעצמם. האימהות לא מתערבות, הן יושבות בצד רגועות, עסוקות בעבודות שלהן ומפטפטות והאבות כמעט שלא נמצאים בכפר במהלך היום.

הכפר שביקרתי בו, 'קלקו', הוא כפר קטן שכולם בו קרובי משפחה. התפיסה היא שהילדים הם ילדים של כולם כך שיש תחושה של קהילה אמיתית, משפחתית ותומכת. שאלתי את אחד האבות, מדריך שליווה אותי, איך הם מצליחים ליצור אווירה כזו של רגיעה ושיתוף בין הילדים? מה הם מלמדים אותם? התשובה הייתה מאד ברורה והשתקפה גם בשפת הגוף שלו כשהוא אמר 'משמעת, כבוד ולהכיר את המשפחה. כשהם לומדים את זה הם יודעים איך להתנהג ואנחנו לא צריכים להתערב יותר'. זה היה מאד מרשים. העובדה שהתפקידים ברורים ולילדים יש גבולות שהם שומרים עליהם מאפשרת את הנינוחות הזו".

את חושבת שיש משהו ממה שראית שאפשר להביא לחיים שלנו כאן?                              

משחק של הילדים – בניה של דגם הכפר

"האמת שהצטערתי שלא נסעתי לשם לפני שנהייתי אמא. הבנתי בנסיעה הזו את החשיבות שיש ליכולת להיות 'כאן ועכשיו'. ראיתי את הפער בין הילדים שלנו שיש להם צורך כמעט פיסי לצלם ולתעד כל דבר לבין הרוגע שיש לילדים שם, שחווים את הרגע בלי הסחות. הנסיעה הזו חיזקה אצלי את ההבנה מהם היתרונות שיש במשחק חופשי. הבנתי גם שלנו, בתרבות המערבית, אין ברירה אלא ליצור 'חופש מלאכותי', ועכשיו אני חושבת איך אפשר ליצור כאן יותר מצבים שבהם הזמן החופשי של הילדים יהיה נקי, בלי חפצים ועם פחות מעורבות והתערבות של מבוגרים. למדתי מהביקור הזה כמה חשוב לתת לילדים להשתעמם, וכשלא אומרים להם כל הזמן מה לעשות הם כבר מוצאים את הדרך. חשוב לתת להם לגעת, לצייר, להתלכלך, להתנסות במה שהסביבה מציעה להם. לא צריך לדאוג כל הזמן שיהיו להם משחקים פונקציונאליים. הרי זאת בעצם המשמעות של משחק חופשי".