רינה ניקובה – בלרינה תנ"כית

נאוה דקל

 

 

רינה ניקובה, 1925- 1929; צלם לא ידוע. באדיבות אוסף רינה ניקובה, הארכיון הישראלי למחול, בית אריאלה, תל אביב.

"אל לנו לחקות את אירופה. ניקח רק את הטוב שיש בה. ואם למזג את התורה האירופית של הבלט הקלסי עם ההתלהבות השמית מזרחית נוכל להגיע לידי צירוף תנועות של מזרח ומערב וליצור משהו מן הריקוד הלאומי העתיד לבוא"[1]. את הדברים האלו, הרלבנטיים לעולם התרבות המקומי גם כיום, כתבה רינה ניקובה, (1898 – 1972), רקדנית הבלט והכוראוגרפית שהניחה את התשתית בארץ לבלט הקלסי. ניקובה הקימה בשנת 1933 את 'להקת התימניות' ואת 'הבלט התנ"כי' בשנת 1940, להקות בהן שילבה בין הבלט הקלאסי לריקוד התימני.

התערוכה "רינה ניקובה – בלרינה תנ"כית", שנפתחה בבית הספר לאמנות הקוביה בסוף חודש אוקטובר, מספרת את סיפור חייה של ניקובה בעזרת חומרים ויזואליים, צילומים של צלמים מקומיים, כרזות וסרטונים. המיקום של התערוכה אינו מקרי – הקוביה שוכנת "בבית רינה ניקובה" שנבנה בשנות ה-60 בתכנונו של האדריכל דוד רזניק ושימש את להקת הבלט שלה עד מותה. ניקובה הורישה את הבית לעיריית ירושלים בתנאי שישמש בית לאמנות.

 

 

כרזת הצגה חגיגית/ באדיבות המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב.

גיא רז, אוצר התערוכה, חוקר ואוצר לצילום מקומי מעל עשרים שנה, הוא שהגה את רעיון התערוכה: "לפני מספר שנים ביקרתי בקוביה", הוא מספר, "וכשהבנתי את ההיסטוריה של הבניין הצעתי לעשות את התערוכה, אלא שאז זה לא הצליח בעיקר מסיבות תקציביות. עכשיו, ביחד עם המנהלים החדשים של המקום, תהלה שמש ודן אורימיאן, חזרתי לרעיון והצלחנו במינימום תקציב ובתמיכת עיריית ירושלים להקים את התערוכה".

התערוכה על ניקובה משקפת לדבריו את ההיסטוריה של צילום: "אפשר לראות בתערוכה צלמים שפעלו כאן מהיום שהיא עלתה לארץ בשנת 1925 ועד לפטירתה. יש שני צלמים מרכזיים – האחד הוא צבי אורון שמצלם את התקופה הראשונה של ניקובה כרקדנית הראשית באופרה הארצישראלית; הצלם השני הוא זולטן קלוגר שצילם את התקופה של 'הלהקה התימנית'. אפשר לראות בתערוכה שני סוגים של צילום – הצילום הארצישראלי הרומנטי המוקדם והצילום הציוני המודרני. יש גם צילומים של אנה ריבקין- בריק שגם לה אני מתכנן להקדיש פעם תערוכה. על ציר הצילום הלבשנו גם את ציר הכרזות ואת קטעי העיתונות הרבים שמצאתי בארכיון העיר ירושלים. כמו כן יש חמישה מסכים שמציגים קטעים מסרט שצולם על ניקובה ויש אמנות עכשווית שמהדהדת את המחול. בסופו של דבר אנחנו מחזירים את ניקובה הביתה ואל התודעה של עולם התרבות והאמנות".

 

רינה ניקובה ותלמידותיה, תל אביב 1926; צילום פוטו לב/ באדיבות אוסף תמר כהן, הארכיון הישראלי למחול, בית אריאלה, תל אביב.

 

מה החשיבות שאתה רואה בתערוכה הזו?       

"קודם כל מבחינתי זה חלק מהמסע הגדול של ההיסטוריה של הצילום, שמציג את אוצרות התרבות שיש כאן. ההיבט השני הוא כמובן להחזיר את ניקובה לתודעה כי היא בעצם נעלמה והדור של היום לא יודע שהייתה אישה כזו. בעיני היא נכס תרבותי לעיר ירושלים. התערוכה תוצג בשנה הבאה בפולין, בעיר ביאליסטוק שבה ניקובה נולדה למשפחת רובינוביץ'. הרי בין השנים 1937- 1939 היא יצאה למסע הופעות באירופה עם 'הלהקה התימנית', אז עכשיו אני עושה לה מיני מסע הופעות חדש, שמונים שנה אחרי".

[1] רינה ניקובה, "הערך החינוכי הבימתי של הריקוד מאת רינה ניקובה", גזיר עיתון ללא שם, 1933. ראו גיא רז, "בלרינה תנ"כית", בתוך קטלוג התערוכה.

2018-11-18T14:04:25+00:00 18/11/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה