כיצד לתכנן סביבה חינוכית בשישה צעדים

 נאוה דקל בשיחה עם פרופ' יורם הרפז

 

 

"זה ספר שמתחזה לספר בישול אבל הוא הרבה יותר עמוק מזה. הוא מסביר איך צריך לחשוב באופן שיטתי בחינוך", עונה פרופסור יורם הרפז, כיום  מרצה לחינוך במכללות בית ברל ואלקאסמי, לשאלתי האם מדריך חינוכי קצר, המתמקד בשישה צעדים להקמת סביבה חינוכית הוא לא "אנטי-חינוכי". "כבר בהקדמה לספר", הוא מוסיף, "אני כותב שאני מודע לזלזול בסוגה של מדריכים שנוטים לפשטנות. לכן ניסיתי לחבר מדריך פילוסופי, שנותן עקרונות מאד כלליים ויש בו הנחיות גמישות". קריאה במאה וחמישים העמודים של המדריך, שיצא לאחרונה בהוצאת ספריית הפועלים, לוקחת את הקוראים למסע מרוכז בתולדות מחשבת החינוך שמטרתה היא לא רק למידה תיאורטית אלא גם מעשית, "להנחות את הארוס הפדגוגי של המבוגרים, יזמי החינוך, ולרתום אותו לעשייה קונסטרוקטיבית ואפקטיבית".

למה חשוב שיהיה מדריך שיסביר איך לחשוב חינוך?

"אני סבור שחינוך הוא דיסציפלינה מאד בעייתית. ברור לנו איך חושבים מומחים בתחומים כמו פיסיקה, מתמטיקה או היסטוריה, אבל איך חושבים אנשי חינוך זה לא ברור. הרי מה זה חינוך? – ניסיון לרתום את מדעי האדם לטובת גידול נבון של ילדים. בעצם זה אוסף שלם של דיסציפלינות כמו היסטוריה, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה, שעושים מהן תערובת ואומרים 'נגדל ילד'. סיבה נוספת שהופכת את החינוך לדיסציפלינה עמומה ונזילה היא העובדה שהוא גם תיאוריה וגם פרקטיקה. לחשיבה החינוכית יש תמיד היבטים פרקטיים – המחנך חותר לא רק להבין את המציאות אלא גם לשנות אותה. השאלה היא איך לעצב סביבות חינוכיות חכמות שיש בהן שיטתיות. היום יש כל מיני אופנות, כמו למשל PBL, מיינדפולנס ולאחרונה גם חזרה לשיטת מונטסורי. החינוך הפך לתחום נורא מטופש. זה נובע מהתחושה הנכונה שהחינוך מגן הילדים ועד לאוניברסיטה לא נמצא בהלימה למאה ה-21, שהוא לא מתאים לערכים ולאתגרים שלנו. כיום התובנות של הוגים כמו ג'והן הולט ואיואן איליץ' שביקרו בעבר את בית הספר בחריפות ונחשבו לאנרכיסטים, מקובלות. הביקורת הקטלנית על בית – הספר הפכה לכל כך אופנתית שלפעמים אני נבהל ממנה; היא נאמרת בלי לחשוב בכלל. לבית-ספר יש גם המון יתרונות אבל הטרנד היום הוא 'לרצוח' אותו.

אל תחום החינוך נכנס כיום מה שאני קורא לו 'הכוח החדש' – ההורים. הם קולטים אופנות או דפוסי חשיבה שלא מתאימים לחינוך, בדרך כלל כאלו שבאים מעולם הטכנולוגיה שבו דברים משתנים במהירות. חינוך הוא לא טכנולוגיה – זה תחום נזיל שעובדים בו עם בני אדם, המטרות שלו הן מטרות אידאולוגיות שמטבען נמצאות במחלוקת והתהליכים  שמתרחשים במסגרתו הם איטיים".

אתה מדבר על הביקורת החריפה ועל הטלטלה הגדולה שהחינוך הבית-ספרי עובר כיום. למה זה קורה?

פרופ' יורם הרפז

"זו אכן רעידת אדמה שמזעזעת את יסודות בית-הספר. כדי להבין את זה צריך להסתכל היסטורית על בית-הספר ולראות מתוך אילו תופעות הוא צמח. התופעה האחת היא צמיחתה של מדינת הלאום שבמסגרתה המטרה החינוכית העיקרית הייתה לטעת בילדים את ההכרה הלאומית – לומר להם שהם גרמנים, צרפתים או איטלקים. בעצם התופעה הלאומית היא לא טבעית, היא דורשת נאמנות לאנשים שאנחנו לא מכירים, ולכן כדי לייצר נאמנויות לאומיות נדרשת הרבה עבודה. התופעה השנייה היא המהפכה התעשייתית שחייבה הכנה של הילדים למסגרת עבודה שלא הייתה מוכרת להם. צריך היה ללמד את הילדים קודים אחידים ומשותפים של התנהגות, כמו לעמוד בזמנים ולכבד סמכויות. בפועל הכינו אותם לחיי עבודה מנוכרים ומשעממים.

אז למה כיום יש כזו רעידת אדמה? הפרויקט הלאומי הצליח ולאומיות היא כבר לא אתגר חינוכי. בעקבות הגלובליזציה התודעה הלאומית נחלשת, והאתגר של החינוך כיום הוא לפתח תודעה גלובאלית. אנחנו ניצבים כיום בפני שלושה אתגרים שרק תודעה גלובלית תוכל לעמוד בהם: ההתחממות האקלימית, התפשטות הנשק הגרעיני והפיתוח של בינות מלאכותיות שמשתלטות על כל המרחב האנושי. בלי שיהיה שיתוף פעולה גלובלי האנושות לא תוכל להתמודד עם האתגרים האלו. היבט נוסף הוא כלכלת הידע – אנחנו לא צריכים פועלים אלא אנשים יצירתיים, ממציאנים שיודעים לחשוב בכוחות עצמם על בסיס של המון ידע. בית-הספר לא מכין את התלמידים לעולם הזה ולכן יש תחושה שהוא כבר לא מתאים. כתוצאה מכך יש המון יזמות חינוכית; אנחנו בישראל הפכנו לאומת סטארט-אפ בחינוך. כמעט שאין בית-ספר בארץ שלא רוצה לעשות חינוך חדש. זה מחזיר אותי למדריך שכתבתי – אני רוצה שזה יעשה מתוך חשיבה שיטתית. זה היה הרעיון בספר שלי אבל הוא הלך הרבה מעבר למדריך פשטני. הוא מראה איך חושבים בדיסציפלינה העמומה והמורכבת הזאת שנקראת חינוך.

אתה מדבר על הצורך ביזמות וחדשנות ומצד שני מדבר על הצורך לבחור בסיפור-על ובמטרת-על אחידים, כלומר לבחור בין סוציאליזציה, אקולטורציה ואינדיבידואציה. זו לא גישה ארכאית שאינה מתאימה לאתגרי החינוך כיום?

הצגתי שלושה טיפוסים אידאלים – התכוונתי שאלו אידאות טהורות. בשטח זה יותר מעורבב אבל אני רוצה למנוע את הערבוב המוגזם, את זה שאנשים רוצים את הכל. אלו אידאות שונות זו מזו. לדוגמא, זה נכון שסוציאליזציה היום היא לא למידה של מיומנויות טכניות מכיון שמדובר על כישורי המאה ה-21, שהם 'כישורים רכים'. הם כוללים בתוכם גם תכונות אופי – יצירתיות, ביקורתיות ואת היכולת לשתף פעולה עם אחרים. אלו דברים מורכבים ולכן הסוציאליזציה כיום כוללת בתוכה גם היבטים שהיו פעם נחלת האקולטורציה בלבד. אבל בכל זאת המטרה של חינוך לסוציאליזציה היא תועלתנית – הכשרה לקריירה. חינוך לאקולטורציה שואף לפתח סגולות טובות משום שיש להן ערך בפני עצמו. אינדיבידואציה רוצה לחנך אנשים שמממשים את עצמם וחיים חיים אותנטיים. אז נכון שהחיתוך הזה גורם לאנשים להתקומם אבל אלו שלוש פרדיגמות שונות. אפשר לראות את זה בצורה ברורה כשמדברים למשל על אקלים בית-ספרי. כל פרדיגמה באה עם אקלים משלה. בבית-ספר שמטרתו סוציאליזציה האקלים הוא של יעילות, כמו למשל בית-ספר אכסטרני שמכין לבגרות ומה שלא שייך לבחינות לא מעניין; בבית-ספר של אקולטוראציה האקלים הוא אינטלקטואלי – עוסקים ברעיונות מופשטים ויש תחושה של התעלות; בבית-ספר ששם דגש על אינדיבידואציה הילד במרכז והאקלים הוא של שיתוף.

אני אומר שהשפה דלה והמציאות עשירה. השפה לא תופסת את המציאות. למשל, כשאנחנו אומרים 'אהבה' למה הכוונה? יש המון אהבות – יש אהבה של גבר לאישה, יש אהבה של אדם למולדת יש אהבה למוסיקה. יש אולי משהו משותף ביניהן אבל הן לא אותו דבר. כך גם אין חינוך אחד. יש אינספור חינוכים שניתן לחלק אותם לדעתי לשלוש מגה אידאולוגיות של חינוך. אז אל תגידו חינוך כי זה מבלבל אתכם אלא תסבירו לאיזה חינוך אתם מתכוונים ולפי זה נבנה סביבה חינוכית מתאימה. נכון שלא צריך להיות דוגמטים ויש לפעמים חפיפה, אבל עדיין האבחנה בין שלוש הפרדיגמות האלו מהותית בעיני".

למי המדריך מיועד?

"כתבתי על הכריכה שהספר מיועד לכל מי שרוצה לדעת איך חושבים ועושים חינוך. אבל הוא ספר חובה לאלה שרוצים לתכנן סביבות חינוכיות חדשות או לתכנן מחדש סביבות חינוכיות קיימות, וגם לדעתי לסטודנטים של חינוך שרוצים להבין את התחום הזה".

"חינוך הוא עיסוק מרגש", כותב הרפז בדברי הסיכום למדריך. לדבריו, יזמי החינוך מדמיינים לעצמם סצנה חינוכית מרגשת והם שואפים להקים מסגרת חינוכית "אחרת". המדריך שכתב מכוון אותם לחשוב ולהגדיר את מטרות החינוך ואת האמצעים החינוכיים המתאימים, מתוך אמונה ש"חשיבה תבונית כזאת, חשיבה חינוכית-תכנונית, עשויה להמציא לנו סביבות חינוכיות חכמות בעלות השפעה חינוכית טובה".

 

2018-11-18T15:09:44+00:00 18/11/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה