בוגרי מכון כרם עושים חינוך – תומר בליטי-דגן, מנהל התיכון לאמנויות בירושלים.

נאוה דקל

 

"במבט לאחור הלימודים בכרם משתלבים יפה במסלול החיים שלי, כלומר בעולם ההומניסטי-יהודי שאני חי אותו מגיל 16", עונה תומר בליטי-דגן, כיום מנהל התיכון לאמנויות בירושלים ורב חילוני, לשאלתי על חוויית הלימודים שלו במכון להכשרת מורים, אותו סיים בשנת 2003. "היה כף, החברה הייתה מצוינת ורבים מהקורסים היו מעוררי השראה. זאת הייתה תקופה יפה שהכינה אותי למה שמאד ציפיתי לו – ההוראה. אחרי השירות הצבאי עשיתי תואר ראשון במתמטיקה ומקרא, אבל כבר אז החלטתי שאני רוצה להיות מורָה ואני שמח על ההחלטה הזו".

אתה מקפיד להשתמש במלה בנקבה – מורָה.

"כן, מהיבטים מגדריים, כי ככה זה נתפס אצל מרבית האנשים. ככה גם קבלו את זה במשפחה שלי; בגלל הסטטוס וההכנסה הם שאלו מה פתאום אני הולך להיות מורָה. אני שאלתי את עצמי אם אני רוצה לעבוד במשהו משמעותי או במקצוע שארוויח בו יותר כסף; התלבטתי בין רפואה להוראה. בתור גבר ההחלטה יותר קשה. כשעשיתי תואר שני כתבתי תזה על מורים גברים. ברור לי שהבחירה בהוראה מאתגרת את הגבריות – בגלל הפרנסה, הדימוי החברתי של המקצוע והעובדה שהוא נתפס כמקצוע נשי. בכל המובנים האלו הבחירה הזו מייצרת אצל גבר קונפליקט פנימי שהוא צריך לפתור. אני החלטתי להיות במקום שיש בו בריאות ושהתהליכים בו ארוכים. לתיכון לאמנויות הגעתי במקרה כשחיפשו מורה למתמטיקה לקורס קיץ. במשך 12 שנה הייתי מורה ומחנך, לימדתי מקצועות מגוונים – תנ"ך, אזרחות, תרבות ישראל, אזרחות, הבעה ומתמטיקה. בחמש השנים האחרונות אני מנהל את בית-הספר".

אתה מנהל בית-ספר ייחודי שמציע מגוון של מגמות באמנות – תאטרון, אמנות ועיצוב, מחול, קולנוע ומוסיקה. זה נשמע מעניין אבל גם מאד מורכב.

קודם כל מאד מעניין לי. יש פה צוות נפלא שעושה עבודה נהדרת. להיות בבית-ספר ייחודי שכל התלמידים רוצים להיות בו זו פריבילגיה שאין לכולם. עדיין זו עבודה לא פשוטה שסובבת סביב יחסי אנוש ויש תהליכים שדורשים הרבה מאד זמן וסבלנות. אני מאמין שאם רוצים לעשות שינויים בני קיימא כדאי לעשות אותם לאט ובשיתוף של הצוות שירגיש שהוא חלק מזה. עולם החינוך נמצא היום בשינוי תזזיתי. כל החברה משתנה – מוסד המשפחה, התעסוקה, הגבולות, הזהויות מיניות וגם עולם החינוך. משרד החינוך ומנח"י גם אחוזי תזזית ליזום ולשנות, ובסוף הכל מתכנס לבגרויות. חלק מהשינויים מונחתים עלינו וחלק אנחנו רוצים לקדם.

בנוסף, יש אתגרים הקשורים למה שקורה בחברה הישראלית. יש כאן משבר אמון, קושי בלקיחת אחריות ויש גם קצת אווירת כסת"ח – זה עצוב לי כאזרח ישראלי וזה עצוב לי כשאני פוגש את זה כמנהל. אז זה נכון שלנהל בית-ספר זה מאתגר ולא משעמם לרגע. יחד עם זאת אני מרגיש מבורך שאני בתיכון לאמנויות ובעיר ירושלים. אני חושב שיש כאן מערכת חינוך מדהימה. אני מאד מעריך את הקולגות שלי, המנהלות והמנהלים של בתי-הספר בעיר ואני מאד מאד נהנה לעבוד עם הצוות שלי. גם במנח"י וגם בינינו אין שיח הישגי ואנחנו לא עסוקים באחוזי זכאות לבגרות אלא מתמקדים בחינוך.

יש לי לדוגמא תלמידה שרוצה לעשות עשר יחידות מחול ולהשקיע את שאר זמנה ומרצה בחוגי סיירות. היא מוכנה להקריב בשביל זה את תעודת הבגרות שלה. אני אמנם מנסה לעזור לה להשיג גם את מה שהיא רוצה וגם את התעודה, אבל סדר העדיפויות שלה הוא בעיני נפלא ואני מעריך את הוויתור שהיא מוכנה לעשות. יחד עם זאת יש פה כאלה שמצליחים לעשות גם אמנות מעולה וגם בגרות מעולה. יעל סדן ז"ל, בוגרת בית-הספר שנספתה באסון בנחל צפית, הצטיינה גם במחול וגם במחשבת ישראל ובשאר המקצועות העיוניים. מי שזה חשוב לו עושה גם וגם והאחד מזין את השני. אנחנו עובדים פה הרבה מאד על תהליכי עבודה אינטנסיביים שהם מאד משמעותיים למי שעוסקים באמנות כמו משמעת עצמית, מחויבות, הצבת מטרות וארגון וניהול זמן.

למורכבות של העבודה שלי כמנהל מוסיפה העובדה שבגלל מגמות האמנות, שכולן מתחילות מכיתה ז', יש פה כמות מטורפת של שעות לימוד. צריך לזכור שזה גם בית הפקות, אנחנו מעלים פה יותר הפקות בשנה מאשר תאטרון הבימה. יש פה הפקות תאטרון, קולנוע, מחול, מוסיקה ותערוכות אמנות. החל מחודש נובמבר בית-הספר פתוח כמעט כל יום עד שמונה או תשע בערב".

בנוסף לניהול בית-ספר אתה גם רב חילוני. מה זה אומר?

"אני עסוק מגיל 16 בשאלות של זהות יהודית-הומניסטית, חיבור שקיים אגב במכון כרם. קראתי כתבים של ישעיהו ליבוביץ', ההוגה האהוב עלי, ולי והיה ברור שאני חילוני ויהודי. רבנות חילונית מחברת בין יהדות, חילוניות והומניזם לפרקטיקה. אני  לא תופס את עצמי בתור הוגה אלא כאדם שמאד חשוב לו להיות בקשר עם אנשים ולקדם דברים במציאות. למדתי בבית המדרש תמורה בירושלים שהקימה הרב סיון מס. התפיסה בבית המדרש הזה היא של היהדות כתרבות. לומדים בו על יהדויות, הומניזם, רטוריקה, לוח השנה היהודי, השבת וטקסי חיים כשהמטרה היא להכשיר מנהיגים. היהדות החילונית נמצאת במצב פרדוכסלי. מצד אחד היא הזרם היהודי הכי גדול, שהוביל את המהפכה של הציונות ושל המודרניות בעם היהודי והביא לפריחה ולהישגים מדהימים.  מצד שני יהודים חילונים חשים ניכור או מבוכה כלפי היהדות ותופסים את עצמם כעגלה ריקה. רבים מהם מתנערים מהיהדות מתוך תפיסה מוטעית שיהדות היא דת בלבד. אבל דת היא רק חלק ממה שנקרא יהדות. המטרה ביצירת מנהיגות יהודית-חילונית היא לעזור לחילונים להרגיש בני בית ביהדות. אני חושב איך להביא את הדברים האלו לבית-הספר ובמקביל גם מקים קהילה בשכונת קרית-יובל. אני קצת 'חילוני חרד'; מפריע לי מאד השוביניזם ביהדות ולפעמים, ביום לא טוב, אני חושב שאנחנו במלחמת תרבות. בסופו של דבר השליחות שלי היא כלפי הציבור החילוני – להעביר את המסר לחילונים שיפסיקו להרגיש רגשי נחיתות ביחס ליהדות ויחשבו מהי היהדות שלהם".

אמרת שאתה שמח שבחרת במקצוע ההוראה. מורות ומורים חדשים נתקלים בקשיים שגורמים להם להתלבט או לעזוב אחרי כמה שנים במקצוע. אתה יכול לומר להם משהו מתוך התובנות שלך על המקצוע הזה?

"זה כף אם צולחים את השנים הראשונות שהן מאתגרות. זו עבודה לא פשוטה אבל זה מקצוע שיש בו המון משמעות. בהוראה נמצאים בקשר עם אנשים צעירים, עוסקים בלמידה ובהתפתחות אינטלקטואלית רגשית ובינאישית ובעניינים הנמצאים ברומו של עולם. אני חושב שזה מקצוע נפלא ולכן יכול להיות שבתפקיד הבא שלי אחזור להיות מורָה".

 

 

 

 

 

2018-11-18T15:38:30+00:00 18/11/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה