תערוכה של אירנה צ'רנייבסקי בגלריית מכון כרם.

 

אירנה צ'רנייבסקי עם "עלייה", "פורטרט עצמי".

אירנה צ'רנייבסקי נולדה ב- 1971 במוסקבה, בת בכורה לאם משפטנית ולאב מהנדס מטוסים, שנפטר כשהייתה בת שלוש. היא למדה באוניברסיטת מנדלייב שבמוסקבה, והצליחה מאוד בלימודי הכימיה והמתמטיקה.

בשנת 1990, כשאירנה בת 18.5, עלתה המשפחה לארץ – שלושה דורות של נשים: סבתא, אמא, אירנה ואחותה הצעירה. דודתה, שחיכתה להם בארץ ואחותה עזבו בינתיים לקנדה ואירנה נשארה בירושלים ומתגוררת עם אמה.

את העלייה מתארת אירנה כמלחמה. היא סירבה לקבל את המציאות של העקירה ממוסקבה והמעבר לישראל. כדי להתמודד עם המציאות, או לנוח ממנה, החלה אירנה לצייר עם עפרונות צבעוניים כשהדימויים שהחזיקה בפנים נשפכים החוצה. במשך שעות הייתה מאזינה למוסיקה של מוצארט ול"בארדים" רוסיים, (משוררים  שגם מבצעים את השירים שכתבו) ומציירת. שום דבר אחר היא לא יכלה לעשות.

כשסבתה נפטרה, נאלצה אירנה לצאת לעבוד כדי לעזור בפרנסה. מאז היא מנקה כדי להתפרנס ומציירת כדי לחיות.

במשך השנים האלה למדה אירנה אצל ציירים ואמנים רוסיים שחיו בארץ – מרק סלמן, סימונה מיראנסקי ויוליה סגל. העלייה של כולם לארץ אפשרה לה ללמוד אצלם, דבר שהיה בלתי אפשרי עבורה במוסקבה.בעזרתם למדה לפסל והכירה את עולם צבעי השמן. ב-27 השנים שהיא מציירת מנסה אירנה לתפוס ולשכלל את האמנות של המאה ה-19. תקופה שמתאימה לה יותר לדבריה.

אירנה חולמת לשיר שיר מהנפש, שיר-ציור שיצא כמו מוסיקה של מוצרט. היא מבינה שהצליחה לקום בעזרת האמנות וחולמת להמשיך ללמוד לצייר ולצייר.

התערוכה של אירנה צ'רנייבסקי תוצג במכון כרם עד ה-31 באוקטובר, 2018.

 

לי אורלב ואורן פרי-הר, מורים בכרם, מספרים על אירנה צ'רנייבסקי ועל התערוכה.

 לי אורלב 

אירנה אמרה לי: "כל הפחדים נעלמו".

הכל התחיל במקרה, משיחה של אירנה עם יעל פולברמכר ומציור של תרנגול. כשיעל הבינה את היקף עבודתה העשיר של אירנה, היא הציעה לי להצטרף למסע. נסענו לביתה של אירנה, לראות את העבודות. עשרות ציורים שמילאו את כל קירות הדירה, ארונות עמוסי פסלים ופסלונים מחומרים שונים וכן ציור מוצב מול חלון גדול. תקופת חיים שלמה שמספרת את סיפור משבר ההגירה.

בתחילת ספטמבר פתחנו את תערוכת ציוריה הראשונה של אירנה. ביום תליית העבודות, רגע לפני שהתחלנו להוציא אותן מאריזותיהן,  ירדנו לסיגריה. שאלתי את אירנה איך היא מרגישה והיא אמרה שהיא מפחדת מאוד; מה יגידו, ומה אם לא יאהבו. כשקירות האולם החלו להתמלא שאלתי אותה אם היא ראתה פעם את העבודות שלה תלויות כך, מחוץ לבית. אירנה אמרה שלא. שאלתי איך זה מרגיש, והיא ענתה: "זה כמו לצאת מיער גדול לשדה פתוח. כל הפחדים נעלמו".

 

אורן פרי-הר 

מבט מסרב עלייה: תערוכת ציורים של אירנה צ׳רנייבסקי בגלריית מכון כרם

כמה דומה אדם לילד, כמה נכסף אדם למבט.
יוהאן וולפגנג גתה

החברה הישראלית רגילה לזהות את עצמה כפתרון האידיאלי לבעיה היהודית. יהודים מהגרים הקימו אותה בעצמם, ביצרו אותה, מפתחים אותה ואף הקריבו את חייהם כדי שתוכל לשמש בית, דור אחר דור, לפזורות ישראל הנרדפות בגולה. זה ייעודה של מדינת ישראל, לשם כך היא משקיעה משאבים, למען מטרה זו היא יוצאת למלחמות כשהיא מתפשרת לעתים על עקרונות מוסריים ופוגעת לעתים במיעוטים אחרים הנמצאים בתחומה. ככלל, ישראל אכן עומדת במשימה שהציבה לעצמה, יהודים רבים השתכנו בה, וגורלם שוב אינו נתון בידיהם של שליטים זרים, אלא בידיהם של מנהיגיה של המדינה היהודית, שהם נוטים להזדהות עמם יותר.

עם זאת, כשבוחנים בפועל את החוויה האישית והקהילתית של מה שמכונה ״שיבת ציון״, מגלים פעם אחר פעם שאותה הצטופפות אוטופית בסוכת השלום היהודית היא חוויה לא פשוטה, לעתים קשה מנשוא, דווקא למצטרפים חדשים, שלמענם הוקמה המדינה. הניגוד הזה, בין המשימה החברתית שנטלה על עצמה החברה הישראלית, לבין החוויה הפרטית של המצטרפים אליה, התקיים עוד בימים שלפני היווסדה, ומתמיד לאורך כל שנות קיומה, עד היום. הנקלטים יכולים להשתייך למעמדות חברתיים שונים, לתרבויות מגוונות, הרקע הכלכלי שלהם משתנה, אבל הקליטה קשה מאוד לכולם, ויש מי שגם מוכנים להודות בפה מלא, שהיא גיהינום.

אירנה צ'רנייבסקי – "פורטרט עצמי".

התערוכה של הציירת אירנה צ׳רנייבסקי באולם העליון של מכון כרם, שהתכבד לאכסן את ציוריה, היא הזדמנות להישיר מבט אל הפער בין האידיאולוגיה הציונית על כל כוונותיה הטובות, לבין חוויית הקליטה בארץ, שתמונת הדיוקן העצמי המוצגת בתערוכה חושפת בצורה הברורה ביותר.

אירנה, בכנות נדירה שנחשפת בדבריה כמו בציורים, מתארת את המעבר שעשתה עם משפחתה לארץ כמלחמה. אפשר רק לנחש את צלקות הקרב הזה מהדיוקן העצמי: המבט, שאינו מביט אל נופי הארץ, אלא פנימה, או אולי לנוף אחר, השיער הסתור, הפה החתום, הצווארון שמכריז על עצמו שהגיע מארץ אחרת, שמתגאה בכך, מתריס, לא מנסה להשתלב בגופיות המקומיות, כל אלה יוצרים דיוקן פרטי, שגם מציב מראה לא פשוטה בפני החברה הישראלית. העלייה לארץ היא בראש ובראשונה עקירה מבית וההשתרשות באדמה החדשה איננה מובנת מאליה: כמו צמחים, גם אנשים מצהיבים ועלולים לנבול בצמא.

אירנה צ׳רנייבסקי היא אישה צנועה ומעט מופנמת, אך אין לטעות, היא מגיבה לעקירה לארץ בסירוב נחוש, שכדאי אולי לישראלים לתהות על מקורו. היא מעידה על עצמה שהציור אפשר לה לדחות את הקליטה בארץ, להשהותה. היא הסכימה להצטרף לחברה הישראלית אך ורק בתנאים שלה ולשלם את מחיר הזרות כדי לשמור על זהותה. היא מרבה לצייר דיוקנאות עצמיים ומה שמכונה ״טבע דומם״, הזר כל כך, לכאורה, לקצב החיים הישראלי ולזה של האמנות העכשווית. אפשר שזו מחאה נגד אלה, ואמירה שאירנה צ׳רנייבסקי מעדיפה, כפי שהיא מעידה על עצמה, את אירופה של המאה ה-19. אולי בנוסף, כשחפצים ואנשים נעים בחלל, עקורים ממקומם, הדרך היחידה לייצב אותם היא להקפיא אותם בציור.

אירנה צ'רנייבסקי – "יוצאת לחיים".

כמו הצווארון בדיוקן העצמי, גם החפצים בולטים בזרותם לנוף המקומי, מנותקים מהמרחב ומהזמן. ספינת המפרש שייכת לימים שבהם הרוח, לא הסילון, הסיעה אנשים לעולמות אחרים, ואפשר היה גם להתרגל לשינויים באופן הדרגתי יותר. הגירה יכולה להוציא את הרוח ממפרשיו של כל אדם; בציורים של אירנה, הרוח נוכחת כטבע דומם. היא הופכת דף של ספר, לכודה במפרש, כמו הזמן הלכוד בלוח השנה. אפשר לחוש בטלטלה הגדולה של ההגירה רק בעקיפין, דרך התגובה אליה, המתגלמת בציור, דרך השבריריות של הכוסית בעלת הרגל ה״ארוכה מדי״, דרך הצורך לעצור את הזמן, לעצור את הרוח, דרך הקושי להפוך דף.

המפגש עם ציוריה של אירנה צ׳רנייבסקי מעורר לעתים מתח שקשה להסבירו. הזרות מוצגת בבהירות, אולי אף בגאווה מסוימת. הארכאיות כמעט מכוונת. הציורים שואבים את השראתם ממקורות שהחברה הישראלית שכחה אותם או מעולם לא הכירה. עם זאת, ברור לחלוטין שזו אמנות עכשווית, ניסיון התמודדות עם הווה מקומי מחוספס וחסר חן באמצעות ערכים אסתטיים מן העבר וממקום אחר. צ׳רנייבסקי מתמודדת עם המציאות הישראלית באמצעות הקשבה למוצרט וציור של דיוקנאות עצמיים וטבע דומם. זאת הדרך שלה להפריד את עצמה מהישראליות, אך התערוכה מוכיחה שזאת גם הדרך שבה היא בוחרת להתקרב אליה, ליצור בתוכה. זה הניצחון הגדול שלה כיוצרת וכאדם; היא פועלת, מציירת וחיה כאן בהתאם לעקרונות שלה. אולי בניגוד לרוח התקופה, אירנה צ׳רנייבסקי מזכירה לנו שהאמן, בסופו של דבר, הוא ילד. הוא מבקש מאתנו שנביט בו. בתמורה, הוא מזכה אותנו באפשרות להביט בעצמנו מחדש, לזהות את המהגר הזר, החבוי בכל ישראלי, דרך הזדהות עם יצירתה ותגובתה האישית כל כך של מהגרת אחת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2018-10-18T19:36:00+00:00 16/10/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה