בוגר 'מכון כרם' אמנון סדובסקי, מיילד רעיונות פדגוגיים.

צילום: ברוך רזניק

"את ההחלטה להיות מורה  קבלתי אחרי הרבה התלבטויות. למדתי היסטוריה ומדע המדינה והתלבטתי אם להמשיך בכיוון אקדמי. בעצם לא החלטתי כל זמן שאבי, שכמו סבא שלי היה רופא מיילד בהדסה, היה בחיים. אחרי שהוא נפטר כנראה שהלחץ להמשיך את השושלת המשפחתית ולהיות רופא ירד", אומר בגילוי לב אמנון סדובסקי, בוגר מכון כרם להכשרת מורים וכיום מורה ורכז פיתוח פדגוגי בתיכון ליד האוניברסיטה. כשאמרתי לסדובסקי שאני רוצה לשוחח עם בוגרי כרם שהם יזמים חינוכיים הוא דחה את הכותרת הזאת והסביר ש"המלה 'יזמים' קפיטליסטית מידי בשבילי ו'שליחות' יותר מתאימה בעיני. רצח רבין מאד השפיע עלי, הרגשתי שצריך לעשות משהו למען החברה. בקיץ 1996 שמעתי מיורם הרפז שמקימים בית ספר חדש, שלימים נקרא ברנקו וייס בית שמש, שיעבדו בו בהתאם לרעיון שהוא פיתח על קהילות חשיבה. נכנסתי לעבודה מרתקת – הקמת בית ספר חדש שהתלמידים בו מייצגים את המגוון שיש בחברה הישראלית. היו שם אנשים מיוחדים. הייתי שם חמש שנים, בניתי את תחום ההיסטוריה והאזרחות. קבלתי אז פרס חינוך ממחוז ירושלים, על דרכי בחינוך הכיתה ופיתוח קהילות החשיבה בבית הספר.

בשנה השנייה שעבדתי בבית שמש הלכתי ללמוד במכון כרם. זאת הייתה חוויה שנתנה לי עוגן, שחיברה אותי לשליחות בחינוך. אני זוכר לטובה את הגיוון שהיה שם גם של מורים וגם של סטודנטים, את המבנה המיוחד שהמכון נמצא בו. היה שם משהו מאד מחובר לחברה הישראלית. כרם פיתח לי את הצד של למידה אחרת, לא פרונטלית, שיישמנו בבית שמש".

אהבת את העבודה בברנקו וייס בית שמש אבל בכל זאת לא נשארת שם.

"נכון. היה לי מדהים לעבוד שם עם אנשים מעניינים אבל בשלב מסוים הרגשתי שבית הספר נעשה יותר שיגרתי, והחלטתי שזה כבר לא המקום שלי. נעשיתי יותר פעיל פוליטית – הקמנו אז את ארגון 'תעאיוש' שהיה בשבילי בית ספר פוליטי לחיים, והזדמן לי גם להיות שותף בהקמת מרכז יצחק רבין בתל אביב. עד שיום אחד אמרו לי שמחפשים מורה בבית-הספר הדו לשוני בירושלים, שהיה אז רק בית-ספר יסודי, ומצאתי את עצמי מחנך כיתה ה' שם".

להיות מורה בבית-ספר יסודי נראית לי חוויה אחרת לגמרי.

"לגמרי. אבל תמיד שאלתי את עצמי מה עובר על הילדים עד שהם מגיעים לבית ספר תיכון, וגם העניין הפוליטי של בית הספר התאים לי. היו לי שם כל מיני תפקידים – גם חינוך כיתה והוראה וגם פיתוח תכניות לימודים שעליהן עבדתי עם אנשים מעניינים. העבודה שם הייתה עבורי מאד  משמעותית אבל הפוליטיקה הפנימית הפריעה לי. היו שם דילמות פוליטיות שהחריפו בתקופה הרגישה של האינתיפאדה השנייה והיו כלפי טענות שאני מביא יותר מידי פוליטיקה לכיתה. עזבתי ב- 2007   וחזרתי לעבוד בתיכון – בהתחלה גם בבית הספר האזורי ניסויי עין כרם וגם בתיכון ליד האוניברסיטה. מצאתי את עצמי מתפתח בשני בתי הספר ומכניס למידה מבוססת פרויקטים וקהילות חשיבה. הייתי צריך להכריע בין שני בתי הספר ואז גלעד (ד"ר גלעד אמיר, מנהל בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה– נ.ד.), הציע לי לפתח תכנית פדגוגית בית ספרית, והחלטתי להישאר בליד"ה. הובלתי את צוות ההנהלה וצוות מורים בתכנית פדגוגית שקראנו לה 'למ"ה' – למידה מבוססת הבנה. התחלנו לעבוד כאן על הרעיונות של למידה לפי פרויקטים, ביצועי הבנה וקהילות חשיבה".

איך הרעיונות האלו התקבלו?

"היו התנגדויות לשינוי. הרי יש כאן אחוזי הצלחה גבוהים ביותר בבגרויות, מורים חזקים עם מסורת של הוראה ותלמידים שרוצים לדעת. מורים אמרו 'אנחנו מלמדים מצוין, מחזיקים כיתה נהדר, אנחנו יודעים לעניין גם ארבעים תלמידים בכיתה אז למה אנחנו צריכים את כל הרעיונות האלה?' ואני  אמרתי שכל זה נכון אבל דווקא התלמידים המצוינים האלה צריכים משהו אחר כי עבורם, אם לחזור על משפט שלמדתי מדפנה הרן מבית-הספר ליאו באק בחיפה, תעודת הבגרות היא לא הרף שצריך להגיע אליו אלא הסף. למרות ההתנגדות היה לי מאד נוח כי זה בית ספר שמאפשר להכניס רעיונות חדשים בצורה של שילוב בין מסורת לחידוש. לא הכנסנו למידה מבוססת פרויקטים לכל בית הספר; גלעד הציע שנלך לאט, נציע למי שירצה. הוא לא מנהל שמכתיב את הדרך שמחייבת את כולם. היו צוותים שקבלו את הרעיונות והיו שהתנגדו; אבל השפה נכנסה ומורים התחילו לעשות  לעבוד לפי העקרונות של למידת חקר ופרויקטים מיוחדים. התחלנו גם לפתח דרכי הערכה אחרות ומורים הבינו שאי אפשר ללמד בדרכים חלופיות ובסוף לתת ציונים. עשינו שינויים מערכתיים ומבניים שמתבקשים מדרכי הלמידה החדשות".

בעצם יישמתם כאן למידה משמעותית במלואה.

"כן, היה לנו מזל – התחלנו שנה לפני ששי פירון התמנה לשר החינוך. הפלטפורמה שהוא הכניס אפשרה לנו ליישם הרבה שינויים גם בחטיבה העליונה, ובעצם לפרק את המושג למידה משמעותית. דרך אגב היום זה לא היה מתאפשר כי המגמה הזו משתנה והדלתות שנפתחו הולכות ונסגרות.

נסעתי ללמוד דברים חדשים בפינלנד וחלק מהם אני מנסה ליישם כאן. אנחנו יושבים עכשיו במעבדה הפדגוגית שהקמנו שבה קבוצות של מורים עובדות ביחד על פיתוח ידע פדגוגי, על דרכים לפתח חשיבה ביקורתית, ביצועי הבנה ומיומנויות. מורים כאן מדברים על האמון והאוטונומיה שחשובים להם. עכשיו אנחנו עסוקים בחשיבה ובתכנון של אגף חדש שיקום כאן, על איך הארכיטקטורה תשרת את הלמידה. אנחנו מנסים להיות 'בית ספר מגדלור', שיבואו מבקרים רבים וילמדו ממה שקורה כאן. אני אומר למי שבאים לכאן שמה שנעשה כאן, בבית ספר למחוננים, יכול להיעשות בכל מקום ועם כל התלמידים".

אתה גם נכנס ללמד בכיתות?

"כן, חשוב לי להמשיך ללמד. השאלה שהכי מעניינת אותי היא האינטראקציה בין המורה לתלמידים בכיתה. אני שואל את עצמי מה באמת עובר על כל תלמיד בכיתה, מה גורם לו להפעיל חשיבה. אני משתמש הרבה במה שנקרא 'כיתה הפוכה' – תלמידים קוראים מאמרים בבית, הם באים מוכנים לשיעור ואני מאפשר להם להביע את ההבנה שלהם בצורות שונות. אני שומע אותם, מאפשר להם להביא את הדברים שמעניינים אותם ולהציג את הרעיונות שלהם. אני מנסה לתת את ההבניה המושגית אבל מאפשר לתלמידים ללכת בכיוונים שלהם. בהרבה שיעורים המורים אקטיביים והתלמידים פסיביים ובעיני זה צריך להיות הפוך. ברור שיש לי דילמות כמו למשל שאני לא תמיד מספיק את כל החומר. אבל אם תלמידה קראה את 'אמיל' של ז'אן ז'ק רוסו ורצתה לעשות על הספר פרזנטציה אני לא אאפשר לה? נכון שלא כולם חושבים שזה לגיטימי אבל זאת הדרך שלי. ללמוד מהתלמידים ולא רק ללמד אותם  – זה בעיני הסיפור וזה המהלך שמעניין אותי. כמובן שלא קל להוביל דרך כזו ולהתמודד עם ההתנגדויות שהיא מעוררת.

ביחד עם זה חשוב לי לא להיות רק במסגרת האליטיסטית של התיכון הזה. מעניין לי כאן מבחינה פדגוגית אבל יש לי קושי עם האליטיזם ועם המיונים אליו. לכן אני גם מנחה בית-ספר יסודי, ז'בוטינסקי בבית שמש וגם מנחה את המורות של בית-הספר היסודי בנות ירושלים מהחינוך הממלכתי חרדי, בלמידה מבוססת פרוייקטים. זה משהו לנשמה שקבלתי מכרם – שצריך לתרום לאוכלוסיות אחרות, ששונות ממני ומהתלמידים בתיכון ליד"ה".

נשמע שבנית לך עולם חינוכי מעניין.

"אני מקבל כל מיני משימות שמעניינות אותי. אמרתי לתלמידים שאני מתרגש להיות בכיתה לקראת סוף השנה והם התפלאו שאחרי כל כך הרבה שנים אני עוד מתרגש. אמרתי שאם אני לא אתרגש סימן שזה לא מעניין.

גם את הענווה הזאת של להיות מורה קבלתי בכרם. אני רוצה להיות בבית ספר, להיות עם תלמידים וחשוב לי להמשיך ללמד. בעיני הוראה היא שליחות וזה מה שמתאים לי לעשות. במקום להיות רופא מיילד כמו שהמשפחה שלי רצתה שאהיה, אני מיילד רעיונות ומיילד מורים שאוהבים לחדש. אני אוהב את זה. הרי חלומות יכולים להתגשם ובמקום הזה חלקם כבר מתגשמים".

 

 

2018-06-19T10:44:23+00:00 19/06/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה