בין לימוד לשיח – על חינוך לזכויות אדם/ ד"ר טלי זילברשטיין

                                            

קטעים ממאמר שפורסם בהד החינוך , כרך צ"א, גליון 1, נובמבר 2016

במהלך השנים בהן אני עוסקת בהכשרת מורים, ובמיוחד בשש השנים האחרונות בהן התמקדתי בחינוך לזכויות אדם באמצעות קולנוע, נוכחתי בהצטלבות המבלבלת בין המונחים "חינוך לזכויות אדם", "לימוד זכויות אדם" ו"שיח זכויות אדם". אחת מהשלכות הבלבול היא האופן בו מורים ומורות מגדירים עבור עצמם את הרלוונטיות, או אי הרלוונטיות, של נושא זה לעבודתם החינוכית. אנסה אם כן להבחין בין השלושה באופן מועיל להקשר זה, של מקצוענו ועבודתנו:

שיח זכויות הוא סוג של שיח פוליטי, בחירה של כיוון חשיבה ושל השקפת עולם על פיהם תנותח ותעוצב הזירה הפוליטית. סוג זה של שיח רווָח בעשורים האחרונים, אך כעת נראה שמעמדו מתערער, וסוגי שיח אחרים, כמו השיח הלאומי, חוזרים וכובשים את מקומם כמעצבי הזרם המרכזי של השיח הפוליטי, בישראל כמו במדינות אחרות. כאשר מורה נכנסת לכיתה, מעלה שאלה לגבי אירוע אקטואלי ומבקשת את תגובתיהם ודעותיהם של התלמידים, היא למעשה מנחה שיח, "פאנל" של דעות; האם זהו תפקידה? ואם נענה שלעתים הנסיבות דורשות זאת ולכן התשובה חיובית, נשאל: האם בזה מסתכם תפקידה?

נדמה שאין מחלוקת על כך שמקצוענו ותפקידנו הוא בראש ובראשונה ללמד, גם אם מנעד גישות ההוראה, דרכיה ויעדיה, רחב עד מאד. ואכן, לימוד זכויות אדם הוא המוכר והנהיר לנו ביותר. בישראל, זהו אותו פרק בלימודי האזרחות שמטרתו להכיר לתלמידים את סוגי הזכויות ואת מפרט הזכויות הקיים, תוך דגש על דילמות והתנגשויות המתעוררות ביניהן. דגש זה בא, למיטב הבנתי, על מנת להצביע על מורכבות ולעורר מחשבה; אולם הסכנה הטמונה בו היא הפיתוי, ולעתים אף ההכוונה, להפוך את המורכבות למקום ללא הכרעה, לאמירה שכל זה מאד מסובך, בלתי ניתן ליישוב ולפתרון, ונתון לשיקולו של כל אדם בכל מצב נתון. תגובה רווחת זו, בה נתקלתי באופן אישי במהלך עבודתי, משאירה את הדיון בשלב ראשוני, חסר מחוייבות אינטלקטואלית ומעשית, המשרת למעשה את מראית העין הממלכתית והנייטרלית של מערכת החינוך הישראלית.

חינוך לזכויות אדם הוא לפיכך משלימו של לימוד זכויות האדם והגשר לשיח זכויות אדם. משמעותו הפנמת רעיונות החירות והשוויון כערך וכרציונל מחייב, כאבני היסוד עליהן מושתתים החוקים, האמנות והמנהגים הנלמדים בשיעורי האזרחות. משמעו הקניית המסוגלות והאחריות לתפקד כאזרח העולם הדמוקרטי.

אחת השיחות המרתקות שחוויתי בשנים האחרונות במכון כרם היתה בקבוצה של סטודנטים וסטודנטיות המחזיקים במגוון עמדות פוליטיות, שהצביעו על אפשרות לשיח בין "ימין" ו"שמאל" דווקא על בסיס ההתייחסויות השונות למושגים "חירות" ו"שוויון". הבסיס לדיון כזה, בו נבדק ונשקל תפקידם הפוליטי של מושגים אלה מנקודות מבט אידיאולוגיות שונות, הוא לימוד, הכרה והענקת לגיטימציה ורלוונטיות הן למושגים והן לנקודות המבט, ללא התכחשות לעקרון האוניברסלי כעקרון מחייב מחד, ולקושי ולתסכול שהוא מעורר מאידך. מפגש כזה שואף לאפשר ליחיד לגבש את השקפת עולמו באופן מבוסס, מנומק וללא מורא, וליצור מסד לקהילה בריאה, שמביאה לידי ביטוי ואף מטפחת את מכלול ההשקפות, מכילה את הניגודים ביניהן, ונמנעת מכפיית האחדה מלאכותית, קשיחה ומדירה.

מכון כרם לחינוך הומניסטי יהודי הוא זירה המאפשרת מפגש כזה, בין חילונים, דתיים וחרדים (על מגוון הניואנסים של קטגוריות פורמליות אלה), בין מצביעי ימין ושמאל, בין יוצאי קיבוצים, מושבים, התנחלויות, ערים גדולות ועיירות פיתוח, בין אקטיביסטים מרקעים אידיאולוגים שונים, הרואים את עתידם וייעודם בעבודה חינוכית. ההתמקדות של המכון במדעי הרוח, היהדות והאמנויות יוצרת מגוון מסגרות התייחסות לכל השלושה: לימוד זכויות האדם, חינוך לזכויות אדם ושיח זכויות אדם.

תחום התמחותי, קולנוע, כתחום נגיש, מבדר ומעורר הזדהות מחד, בעל רוחב אוניברסלי וריבוי רבדים מאידך, הוא לפיכך כלי חינוכי רלוונטי במיוחד לחינוך לזכויות אדם. בחודשים הקרובים נשמח לשתף את קוראי הבלוג בחיבור שאנו יוצרים בכרם בין הכלי הקולנועי לעיסוק החינוכי בזכויות אדם, ולחלוק איתכם דוגמאות מתוך היצע הסרטים והפעילויות שאנו מגבשים בעבודתנו.

 

ד"ר טלי זילברשטיין היא מורה לקולנוע ומנחה פדגוגית, חברת הנהלה במכון כרם.

2018-05-13T13:24:01+00:00 13/05/2018|

About the Author:

ד"ר נאוה דקל מלמדת ב'מכון כרם'.

השאר תגובה