"השיעור הוא מעשה אמנותי בעיני". תערוכתה של אתי אברג'יל, 'פיסול' מוצגת במוזיאון הנגב לאמנות.
נאוה דקל
"ההוראה כשלעצמה היא מעשה יצירה. העבודה האמנותית שלי בסטודיו מזינה את ההוראה, וההוראה מקרינה על העבודה האמנותית שלי ועל היכולת שלי להסביר את עצמי", במלים האלו מתארת אתי אברג'יל, אמנית ומורה במכון כרם ובמכללת שנקר את השילוב בין הוראה ליצירה אמנותית. השיחה אתה מתקיימת בבית קפה ירושלמי הומה, בזמן שבמוזיאון הנגב לאמנות בבאר-שבע מוצגת תערוכה שלה, פיסול. "אני פסלת ואמנית מיצב שעוסקת בשאלות של חלל וזיכרון ובמתח שבין רישום לפיסול. אני עסוקה בבנייה של סאגה אוטוביוגרפית רחבה שמורכבת מפרקי מיצב. בכל פעם שיש לי אפשרות אני בונה עוד פרק. התערוכה העכשווית היא עוד פרק בעיסוק האינסופי שלי בחווית הילדות וההתבגרות כאמנית בצל קונפליקט הגירה והסתגלות להוויה הישראלית .האמנות היא הדרך הטובה ביותר עבורי לטיפול בשאלות האישיות ולומר את מה שיש לי בתוך היצירה. ביצירה אני יכולה להיות חתרנית וביקורתית ואפילו מתריסה, כל עוד אני עסוקה בפואטיקה ובחקר הרגש שלי. כי הצורך שלי בהבעה ובביטוי קודם לכל אמירה חברתית או פוליטית. המחשבות שלי מתמזגות לתוך ההבעה. בתערוכה הנוכחית יש עיסוק בילדות המוקדמת, בשלבים הראשונים של הקונפליקט. מבחינתי זו הייתה צלילה עמוקה עד לקרקעית".
את מלמדת במכון כרם כבר למעלה מעשרים שנה. איך את משלבת בין עבודת היצירה להוראה?
"למדתי לפרק את התהליכים ולחלק את האנרגיה שלי. לקחתי על עצמי להעביר את הסטודנטים בכרם מסע אישי בן שנה. במקביל למיומנויות כמו שיעורי רישום וצבע, אנחנו מתמקדים בפיתוח של עבודה אישית. כל שלושה שבועות הם צריכים להגיש תרגיל שהם יכולים לעשות בכל דרך שהם רוצים ומתוך זה אני בונה אתם את תערוכת הגמר שאנחנו מציגים בכרם. יש לנו במכון מגוון של סטודנטים שבאים מרקע שונה; יש בוגרי בצלאל שבאים ללמוד לתעודת הוראה ויש אחרים שיש להם תשוקה ליצירה. נוצר כאן מפגש אנושי ברמה מאד עמוקה שמייצר אתגר וסקרנות וגם השפעה הדדית מאד מוצלחת.
אני דידקטית על דרך השלילה ודוגלת בעבודה פנימית, רגשית. הפורמליזם הוא רק נקודת מוצא בשבילי. אני כמובן עובדת גם על כל ההיבטים הפורמליים של הקניית כלים, שפה והמשגה, וגם בניית תכנית לימודים. אבל אני מנסה שתכניות הלימודים יהיו אישיות ומחוברות לגופי העבודה ולתחומי העניין העמוקים של הסטודנטים. כך שבחלק הדידקטי אני קושרת מאד חזק בין האישיות של המורה כיוצר לבין תכניות הלימודים שהם כותבים, כדי ליצר אהבה להוראה שהיא מעבר לפורמליזם. אני נותנת את היסודות האקדמיים ויחד עם זאת אני מעודדת פרשנות ופיתוח נוסף, מעודדת להמציא ולהתנסות וגם לבדוק מה זה אומר להיות מורה לאמנות כיום".
מה זה אומר מבחינתך להיות היום מורה לאמנות?
"זו שאלה ענקית כי החשיפה ליצירה כיום היא רחבה, היא לא מתרחשת רק בכיתה. אז מה עושים בתוך הכיתה? האם משמרים מסורת או מפתחים יצירתיות באופן פתוח ניסיוני? האם מלמדים רצף היסטורי או מפתחים את האישיות של התלמיד כאדם? איך קושרים בין כל ההיבטים האלה? אני דוגלת בשיעור אקלקטי שיוצרים בו קולאז' של הרבה רעיונות. אני קוראת לשיעור כזה 'תמהיל הומאופטי'. יש בשיעור כזה גם היבטים פורמאליים וגם התנסות אישית. זה אומר שהשיעור הוא לא תוכנית סגורה של הוראות הפעלה אלא בנוי משילוב של לימוד, עשיה ותגובה. זה מהלך של ניגודים משלימים, ערבובים בין לימוד היסטורי להתנסות פלסטית, שילוב של מטא שאלות עם הדגמות. מהניסיון שלי סוג כזה של שיעורים מעניק לתלמידים כלים עמוקים שלא חוסמים אותם ויש להם השפעה לאורך זמן. את התוצאה רואים כיום בעבודות המורכבות שהתלמידים מציגים בתערוכות הסיום בתיכונים שיש בהן מיצבים, עבודות וידאו, פסלים וציור משובח. את רואה איכות מפותחת, בוגרת.
בעיני חשוב שאין השתלטות של המורה על התהליך ועל הכיתה. אני דמוקרטית בנשמתי וקשה לי להכיל מרות. אני רואה אותנו, את הסטודנטים ואותי, כמעבדה של קולגות שחוקרת את האמנות בזמן הווה. לתוך זה אני יוצקת את הכלים להוראה שלמדתי במשך הזמן. אני בעצם אוטודידקטית – לומדת הרבה גם לבד וגם מתוך ההתנסות שלי. בתוך העומס הרב שיש לי כיוצרת אני מקפידה לשמור על המקום של התלמידים שלי, לתת תשומת לב לכל אחת ואחד. זו בעיני האיכות של מורה שהיא אמנית עכשווית, שמפתחת מודעות לכלים ולרעיונות סביב ההוראה והמרחב החינוכי המאפשר. כמורה לאמנות אני צריכה לשחרר ולאפשר. התפקיד שלי הוא לערער, לפרק ולהרכיב. זה אולי נשמע יומרני אבל השיעור הוא באמת מעשה אמנותי בעיני, ביחד עם הלמידה הפורמאלית שצריכה להתקיים בו. הכוונה היא לפעולות יצירתיות בתוך המבנה הקלאסי של השיעור, שיהיה חיבור בין הלימוד לחוויה".
את מלמדת אותם להתייחס לשיעור כאל יצירה אמנותית. זה נשמע לי מורכב וקשה מאד.
"זה באמת קשה כי לפנות מקום לתלמידים זו עבודה קשה. זה לא היה פשוט ללמוד את זה אבל אני שמחה שהיום אני יודעת לתת מקום, להעביר ביקורת בלי לערבב את עצמי ואת האגו שלי כאמנית. אני מתייחסת לתלמידים כאל קולגות אבל זה לא פשוט ללמד קולגות. צריך לתת הרבה מקום לפחדים, לחששות מחשיפה וגם לכישרונות וליכולות שיש להרבה מהצעירים שבאים ללמוד. זה להתבונן בכיתה כמו במעשה אמנות – להתערב בעדינות, להשתהות, להקשיב לצרכים.
הוראה היא בעיני המעשה הכי קרוב לפעולה בסטודיו. כרם מאפשר לי לממש את השילוב הזה בין יצירה להוראה. אני מלמדת באהבה ויש בזה משהו מרגיע. למרות שאני מלמדת כבר הרבה שנים לא משעמם לי לרגע. אני יכולה להציג תערוכות בארץ ובעולם ואחר כך אני חוזרת להוראה באהבה".